פרשת בשלח – עלונים, שיעורים סיפורים ודברי תורה לשולחן שבת
מבחר עלונים לשבת פרשת בשלח תשפ"ג , שיעורים לפרשת בשלח וסיכום הפרשה עם מגוון סיפורים ודברי תורה לשולחן שבת
להורדה, או צפייה בעלון יש להקליק על העלון הרצוי בלחצן הימני בעכבר
דרך הבעש"ט בשלח | כתר אור עליון פרשת בשלח | מטעמי שבת פרשת בשלח |
לא נפסיק את השמחה בא בשלח | סיפורי צדיקים בשלח | אוצר הנפש בשלח |
אוצר פניני החסידות בשלח | אפריון שלמה בשלח | ברינה יקצורו בשלח
טוב לחסות בה' בשלח | טמונה בפרשה בשלח | יביע אומר בשלח | ירחון בית רוז'ין שבט |
ישיבת אוהל בנימין בשלח | ליקוטים_וסיפורים_נפלאים_בשלח_תשפ"ג | מסילות אל נפש בשלח |
משבצות בשלח | משיבת נפש בשלח תשפ"ג | משיבת נפש בשלח | מתיקות הדף היומי בשלח |
מתיקות השבת בשלח תשפג | נהר שלום בשלח התשפג | עלון פרשת בשלח תשפ ג כתב גדול |
עלון פרשת בשלח תשפ ג | עפרות בשלח | שבת בשבתו בשלח | תהלתו בקהל חסידים בשלח |
תורתך שאלתי בשלח | parshathaman | אוסף גיליונות בשלח תשפ ג | אור החיים בשלח |
באר הפרשה בשלח אנגלית | באר הפרשה בשלח ידיש | באר הפרשה בשלח לשון קודש |
גם לנשמה מגיע אוכל פרשת בשלח | האיחוד בשלח | ושננתם לבניך בשלח תשפג
עקוב אחרינו ביוטיוב
סיכום פרשת בשלח (לא רק) לילדים
תקציר פרשת בשלח
פרשתנו ממשיכה את ספור יציאת בני ישראל ממצרים, עליו למדנו בפרשה הקודמת.
בני ישראל יצאו אל המדבר והקב"ה נתן להם את עמוד
האש ועמוד הענן שילוו אותם ביום ובלילה (פרק י"ג).
לאחר שלושה ימים יצאו פרעה והמצרים לרדוף אחריהם.
בצווי ה', בקע משה את ים סוף ובני ישראל נכנסו לים שהפך ליבשה עבורם.
המצרים נכנסו אחריהם, אבל מיד שיצא אחרון בני ישראל, חזר הים לקדמותו והמצרים טבעו בו (פרק יד).
כשראו בני ישראל שהמצרים טבעו, שרו והודו לה'.
משם המשיכו אל עבר הר סיני עליו יקבלו את התורה (נלמד על כך בפרשה הבאה – יתרו), בדרך הם עברו כמה ניסיונות.
כשהגיעו למרה היו המים מרים והם התלוננו, ה' עשה נס והומתקו המים. אחר כך חנו באילים (פרק טו).
משם המשיכו למדבר סין ושוב תלונות – נגמר האוכל, ה' עשה נס והוריד להם שלו ו'מן' ממנו הם אכלו ארבעים שנה (פרק ט"ז).
אחר כך נסעו לרפידים וגם שם לא היה מים, ושוב תלונות, ה' עשה נס ומשה הכה בסלע ויצאו ממנו מים.
בהמשך הגיע עמלק להילחם עם ישראל וה' צווה למחות אותו (פרק י"ז).
פרק י"ג I בני ישראל יוצאים ממצרים
בפרשיות הקודמות למדנו על עשר המכות שהקב"ה הכה את מצרים.
מיד אחר מכת בכורות שלחו פרעה הרשע והמצרים את בני ישראל מארצם.
כיון שבני ישראל יצאו ממצרים למדבר, הם יצאו "חֲמֻשִׁים" בכלי נשק כדי שיוכלו להילחם אם יבואו לקראתם אויבים.
הרחבה: רש"י מביא מדרש שלא כל בני ישראל יצאו ממצרים. היו כאלה שלמרות הנסים הגדולים לא האמינו
בה' ולא היו מוכנים לצאת ממצרים. אנשים אלו מתו במכת חשך כדי שהמצרים לא יראו במותם.
רק חמישית ("חֲמֻשִׁים" – חמש) מבני ישראל התחזקו באמונה וזכו לצאת ממצרים.
באיזה דרך הוליך ה' את ישראל לארץ?
הקב"ה לא רצה להוליך את בני ישראל דרך ארץ פלישתים, שהיא הדרך הקרובה והמהירה המובילה
לארץ ישראל, אלא בדרך ארכה יותר, כדי למנוע מבני ישראל לחזר למצרים מפחד המלחמה עם
העמלקי והכנעני. הדרך הארכה עברה דרך ים סוף.
העלאת עצמות יוסף
בפרשת ויחי למדנו שיוסף השביע את אחיו (והאחים השביעו את בניהם) שכשהם יצאו ממצרים, שיעלו את עצמותיו ויקברוהו בארץ ישראל.
המצרים ניסו למנוע את העלאת עצמות יוסף?
המדרש (תנחומא בשלח ב) מספר שהמצרים הרשעים שמו את עצמות יוסף בארון מתכת והשליכוהו לנילוס, כדי שבני ישראל לא ימצאו את עצמות יוסף וכך לא יצאו ממצרים, וגם כדי שהנילוס יתברך בזכות יוסף.
מה עשה משה כדי לקיים את השבועה?
משה קרא לשרח בת אשר (שירדה למצרים ביחד עם יעקב וזכתה לאריכות ימים), שרח הראתה למשה רבנו את המקום בנילוס שאליו השליכו המצרים את עצמות יוסף.
משה רבנו השליך לנילוס טס זהב עם המלים 'עלה שור' (יוסף נמשל לשור) וארונו של יוסף עלה וצף.
הרחבה: על משה רבנו נאמר "חכם לב יקח מצות" (משלי י, ח) – בזמן שכל ישראל עסקו בביזת מצרים הוא עסק בהעלאת עצמות יוסף. בנוסף אליו העלה משה גם את עצמות שאר השבטים.
בני ישראל יצאו ביד רמה, בגבורה ובשמחה, ולא כבורחים. אחרי שביום הראשון נסעו מרעמסס לסכות, המשיכו בני ישראל במסעם לאיתם.
עמוד הענן ועמוד האש
הקב"ה שמר על בני ישראל במדבר באפן מפלא, והוליך לפניהם ביום את עמוד הענן שעל ידו ידעו
היכן ללכת, ובלילה הוליך לפניהם את עמוד האש כדי להאיר להם את הדרך. את כל המחנה הקיפו ענני כבוד.
כמה ענני כבוד לוו את עם ישראל?
שבעה ענני כבוד הקיפו אותם: ארבעה מארבע רוחות השמים, אחד מעליהם, אחד מתחתיהם ועוד אחד שהלך לפניהם.
מה היה תפקידם של ענני הכבוד?
ענני הכבוד היו מישרים את הדרך לפני המחנה כדי שלא ילכו בהרים ובבקעות, והגנו על ישראל מאויבים ומחיות רעות, וגם מקשיי מזג האוויר – שמש, גשם, רוח, קור וחום.
ענני הכבוד היו גם מאירים לבני ישראל באור מיוחד. ענני הכבוד גם היו משפשפים את בגדיהם, וכך היו מנקים ומגהצים אותם.
בזכות ענני הכבוד לא בלו בגדיהם של ישראל בכל השנים שהלכו במדבר.
כיצד נקרא הענן שהיה הולך לפני ישראל?
ענן הכבוד שהיה הולך לפני ישראל נקרא: "עמוד הענן", על שם שנראה כעמוד הנטוי מהשמים עד
הארץ.
עמוד הענן הנחה את בני ישראל לאיזה כוון ללכת במדבר, ואף היה מישר לפניהם את הדרך
והורג את הנחשים והעקרבים המצויים במדבר.
מי היה מחליף את עמוד הענן בלילה?
בלילה שקע עמוד הענן, ובמקומו עלה "עמוד האש" שהיה מאיר להם באור חזק כל כך, עד שלא היה הבדל בין יום ללילה ויכלו ללכת במדבר כמו ביום, בבקר התחלפו שוב עמוד הענן ועמוד האש.
הרחבה: רבנו בחיי כותב שבני ישראל הלכו יומם ולילה כיון
שמהרו להגיע להר סיני תוך 50 יום. והמדרש מספר שהם
לא הלכו ברגליהם ממש, אלא נשאו בתוך הענן, בדומה
לאדם הנמצא בתוך ספינה, והספינה הולכת יומם ולילה,
וכל אותו זמן הוא יושב כמו בתוך ביתו.
פרק יד I הטעות של פרעה
ביום השלישי, אחרי שהתרחקו ממצרים מהלך שני ימים, אמר הקב"ה למשה להוביל את בני ישראל בחזרה לכוון מצרים ולחנות לפני 'פי החירות'.
מקום זה היה בין מגדל ובין ים סוף. ממול 'בעל צפון' שהיה האליל האחרון שנשאר למצרים.
הרחבה: מקום זה נקרא בעבר 'פיתום' , מלשון 'פה סתום' (זוהי עיר האוצר שהם בנו לפרעה). שם עשו המצרים בכישופיהם עבודה זרה מצורות של נחושת, שנקראה 'בעל צפון', והיא לא הייתה נותנת לעבדים לברוח ממצרים.
וכיון שבני ישראל הצליחו לברוח נשתנה שמה ל'פי החירות', על שם שנעשו שם בני חורין.
מדוע צווה הקב"ה את משה לעשות כן?
כדי להטעות את פרעה ולגרם לו לחשב שבני ישראל כלואים במדבר, הם תעו במדבר ואינם
יודעים לצאת ממנו.
הקב"ה עשה שפטים בכל אלוהי מצרים חוץ מ'בעל צפון', על מנת שפרעה יחשב שלאליל שלו עדין יש כוח, ויצא לרדוף אחרי בני ישראל, וכך יראה לו ה' את גדלותו וייתן לפרעה את ענשו ומפלתו הסופית.
בני ישראל עשו כדבר משה ולא הרהרו אחריו, אף על פי שהם הלכו בכוון ההפוך והתקרבו חזרה למצרים.
בכל השנה האחרונה משה אמר שוב ושוב לפרעה שבני ישראל רוצים לצאת למדבר רק לדרך של שלושה ימים.
אבל באמת הם לא התכוונו לחזור, אלא לצאת ממצרים לתמיד וללכת לארץ ישראל.
כיצד ידע פרעה שבני ישראל אינם מתכונים לחזור?
כאשר שלח פרעה את בני ישראל, הוא שלח אתם גם כמה מעבדיו כדי שיראו מה הם עושים.
לאחר שלושה ימים ראו עבדי פרעה שבני ישראל אינם חוזרים, ואמרו להם: הגיע הזמן שתשובו למצרים.
אך בני ישראל ענו להם שאינם מתכונים לחזר כי הם יצאו ממצרים לחרות עולם, ואף תקפו את עבדי פרעה, הרגו חלק מהם והשאר נפצעו וברחו.
למחרת, ביום הרביעי, הגיעו עבדי פרעה הנותרים למצרים וספרו לפרעה את מה שקרה.
הקב"ה הפך את לב המצרים, הם שכחו את המכות
שקבלו, והתחרטו על ששחררו את בני ישראל
ממצרים וגם על שהשאילו להם את ממונם.
הרחבה: למרות שהתחרטו הם לא חשבו לרדף אחרי בני
ישראל, עד שפרעה שכנע אותם, כפי שנראה.
פרעה והמצרים רודפים
כיצד שכנע פרעה את עמו לרדף אחרי בני ישראל?
פרעה בעצמו קשר את הסוסים למרכבתו, מרב
שנאת ו לישראל, "ואת עמו לקח עמו" – לקח אותם
בדברים – שכנע אותם שיבואו אתו לרדף אחרי בני
ישראל. פרעה אמר להם: בואו עמי, ואני לא אתנהג
עמכם כמו שאר המלכים, אלא אתחלק עמכם
בשוה בשלל שנקח. פרעה אף הבטיח להם
שה וא ילך בר אש ) למרות שאין זה מכבוד המלך
להיות ראשון במלחמה(.
המצרים לקחו שש מאות מרכבות מבחרות
רתומות לסוסים, ואף את שאר המרכבות שהיו
להם במצרים.
הרחבה : ר ש" י מסביר שהיו אלו הסוסים של היראים מעבדי
פרעה, שבמכת הברד הכניסו לביתם את בהמותיהם, וכך
נצלו.
פרעה מנה שרי צבאות גבורים, שהיו ממנים על
כלם, כדי לרדף אחרי בני ישראל. ברגע האחרון
התחיל פרעה להסס, האם כדאי לרדף או לא,
אולם ה' חזק את לבו, שירדף אחרי בני ישראל.
המצרים רדפו אחרי בני ישראל ביום החמישי
והששי, ובלילה השביעי הגיעו אליהם, ל'בעל צפון'
על שפת ים סוף.
הרחבה: אותו היום היה יום שביעי של פסח, לכן ביום זה אנו
קוראים את שירת הים )כפ י שת ובא בהמשך(.
בני ישראל מפחדים
בני ישראל נשאו את עיניהם, ולפתע ראו את פרעה
והמצרים רודפים אחריהם כדי להלחם אתם. הם
גם ראו את השר של מצרים נוסע מן השמים לעזר
למצרים. הפחד היה גדול ומיד הם צעקו אל ה'.
בני ישראל לא ידעו מה לעשות – המצרים
מאחוריהם; הים לפניהם; ומהצדדים – המדבר
הגדול )הקב"ה זמן באותה העת למדבר חיות רעות וטורפות(.
מרב פחד אמרו רשעי הדור למשה: "המבלי אין
קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? מה זאת
עשית לנו להוציאנו ממצרים"?
הרחבה: רבי אברהם בן הרמב"ם פרש שהיו אלו דתן ואבירם
ועדתם. והרמב"ן פרש שהיו אלו הפחותים שבעם.
הם המשיכו ואמרו: כעת אנו רואים שצדקנו במה
שאמרנו לך, לאחר שיצאת מעם פרעה וכתוצאה
מכך הוא הכביד עלינו את העבודה, "טוב )עדיף( לנו
עבד את מצרים ממתנו במדבר".
הרחבה: מדוע היו כאלו שחשבו שהם ימותו? הרי למדנו
מקדם שהם יצאו למדבר מבלי לשאל שאלות, וזה נחשב להם
לזכות שבטחו בה', ואף בהמשך נראה שהם נכנסו לים ובטחו
בה' – להיכן נעלמה האמונה הזו?
יש לומר שרק לגבי דבר שתלוי בה' בלבד, כמו הבאת מזון,
הצלה מחיות רעות וכו' הלכו אחרי ה' באמונה תמימה, אבל
כנגד מלחמה עם המצרים, שהם בעלי בחירה חפשית, הם
חשבו שלא יוכלו להנצל והמצרים ימיתו אותם.
מה ענה להם משה?
משה רבנו הרגיעם ואמר להם לא לפחד
מהמצרים, אלא "התיצבו וראו את ישועת ה'"
שיעשה לכם נסים, ואמנם היום ראיתם את
המצרים אבל "לא תספו לראתם עוד עד עולם.
ה' ילחם לכם ואתם תחרשון" – לא תצטרכו
לעשות דבר.
הרחבה: בתלמוד ירושלמי )תענית פ"ב( אנחנו מוצאים תאור
של מה שקרה על הים: ארבע כתות )קבוצות( נעשו אבותינו
על הים: 1. אחת אומרת נפל לים – אמר להן משה: "אל
תיראו, התיצבו וראו את ישועת ה'"; 2. ואחת אומרת נחזר
למצרים – אמר להן משה: "אשר ראיתם את מצרים היום
– לא תסיפו לראתם עוד עד עולם"; 3. ואחת אומרת נעשה
עמהן מלחמה – אמר להן משה: "ה' ילחם לכם"; 4. ואחת
אומרת נצוח כנגדן )נעשה קולות של מלחמה( – אמר להן משה
" ואתם תחר ישון" .
משה רבנו עמד והתפלל לה' שיושיע את בני
ישראל, והיתה דעתו להאריך בתפלה. אמר לו
הקב"ה: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל
ויסעו!" – כעת אין זה הזמן להאריך בתפלה, בשעה
שבני ישראל נמצאים בסכנה! אמר לבני ישראל,
שיכנסו לתוך הים ולא יפחדו מהים. שבזכות
אבותיהם הקדושים ובזכות אמונתם שהאמינו בה'
ויצאו ממצרים למדבר, יבקע לפניהם הים.
הרחבה: חז"ל מסבירים שהיה קטרוג בשמים על בני ישראל,
שחלקם עובדים עבודה זרה כמו המצרים, ואם כן מדוע
לעשות להם נסים ולהצילם? לכן היה צריך לעשות מעשה
של מסירות נפש מעבר לגדר הטבע כדי להנצל, ובזכות
שיכנסו לתוך הים ויוכיחו את אמונתם השלמה בה', זכות זו
תעזר להם לקרע את הים ולהצילם מהמצרים.
כדי לקרוע את הים אמר הקב"ה למשה "הרם את
מטך, ונטה את ידך על הים ובקעהו".
מדוע הקב"ה אמר למשה להרים את המטה?
כדי שלא יאמרו שלמטה יש כח לבקע את הים.
אחרי שירים את המטה, יניף משה את ידו לכיון
הים – והוא יבקע.
הרחבה: רבנו בחיי והרא"ש פרש ו "הרם" כלומר לסלק
לגמרי, כדי שכלם יראו שלא המטה בוקע את הים אלא ידו
של מ שה .והאברבנאל והספורנו כתבו שמשה נצטוה להרים
את מטהו אל רוח הקדים שישים הים לחרבה, ואז להטות
את היד על הים שיחצו המים הנה והנה. אולם התרגום יונתן
והאבן עזרא כתבו שמשה הטה את ידו על הים עם המטה.
ובני ישראל יעברו "בתוך הים ביבשה", כלומר
המקום שעכשו הוא ים – יהיה ליבשה. וה'
יכביד את לב פרעה ומצרים, שירדפו
אחרי בני ישראל אל תוך הים, ואז
כבוד ה' יגדל כשיעשה נסים לבני
ישראל וינקם משונאיהם.
ואכן אז התחיל ה' לעשות סדרה של
נסים ונפלאות, כדי להציל את עם
ישראל ולהפרע מהמצרים.
הגנת עמוד הענן
המצרים התקרבו לבני ישראל
והחלו לירות עליהם חצים
ולהשל יך משכן שילה+ 47
עליהם אבנים גדולות. מיד בא מלאך האלקים
שהיה הולך לפני מחנה ישראל, ונעמד מאחוריהם
וחסם את החצים והאבנים.
הרחבה: רבנו מיחס כתב ש"מלאך האלקים" הוא עמוד הענן.
והאבן עזרא כתב שהיה זה המלאך מיכאל שהיה הולך בתוך
עמוד הענן )ויש עוד באורים בזה(.
ר ש" ישואל: בכל מקום נאמר "מלאך ה'" שהיא הנהגה של
מדת הרחמים, אם כן מדוע דוקא עכשו שישראל זקוקים
לרחמים נאמר שם "מלאך האלקים", המורה על מדת הדין?
התשובה היא שהיה בשמים קטרוג על עם ישראל, והם היו
נתונים בדין אם להנצל, עד שעשו מעשה של מסירות נפש
ונכנסו לים, ובזכות זה נצלו.
נס נוסף היה בלילה שלאחר מכן )הוא ליל שביעי של
פסח(. בדרך כלל היה עמוד הענן מסתלק בלילה
ובמקומו היה בא עמוד האש. אך באותו לילה
כאשר בא עמוד האש, עמוד הענן לא הסתלק,
אלא הלך ועמד בין מחנה מצרים למחנה ישראל,
וחסם למצרים את האור שהגיע מעמוד האש וכך
למצרים היה חשך ולבני ישראל היה אור.
עמוד הענן לא רק חסם למצרים את האור שהגיע
מעמוד האש, אלא יחד עם החשך הרגיל של
הלילה, הוא החשיך להם עוד יותר מלילה
רגיל )כמין ערפל בצד מחנה מצרים(. וכתוצאה
מכך "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" –
המצרים לא הצליחו להתקרב למחנה ישראל
כל אותו הלילה.
הרחבה: במכילתא כתוב שגם מצרי לא התקרב
למצרי, כמו במכת חשך. המצרים לא יכלו לשבת או
לעמד מרב החשך ששרר כל הלילה, אבל יכלו לראות
מאחורי עמוד הענן את בני ישראל כשהם שרויים באור,
אוכלים ושותים ושמחים.
חכמינו בארו שלילה זה היה השלמה למכת חשך שהיתה
ששה ימים בלבד )ולא שבעה ימים כשאר המכות(, ולילה זה היה
השלמה ליום השביעי של מכת חשך.
קריעת ים סוף
מי היה הראשון שנכנס לים סוף?
בני ישראל חששו להכנס לים.
הראש ו ן ש נכ נס ה יה נח שון
בן עמינדב משבט יהודה,
אחריו נכנסו כל שבט
יה ודה , וכשהמ ים
הגיעו עד צוארם הם
התפללו לה'. באותו הזמן נטה משה את
ידו על הים והקב"ה
העביר רוח מזרחית
חזקה מאוד
ש יבשה את
קרקעית
הים כדי
שבני ישראל לא ישקעו בבץ.
הים נבקע לשנים עשר שבילים, לכל שבט שביל
משלו )ויש מפרש ים ש נבקע לש נים (. המים הזדקפו
ועמדו כחומה שהבדילה בין כל שבט לחברו. קירות
המים שהיו בין כל שביל ושביל היו שקופים,
ובפרקי דרבי אליעזר מובא שהיו בהם חלונות ובני
ישראל יכלו לדבר אלו עם אלו.
שימו לב! קירות המים היו נוזלים כל הזמן כמו גל
גדול וזקוף, ודגי הים המשיכו לשחות בתוכם, וכך
הם נשארו ולא נשפכו עד שאחרון בני ישראל יצא
מהמים.
כיצד פרסם הקב"ה את נס קריעת הים?
באותה שעה לא נבקע רק ים סוף, אלא כל הימים,
הנהרות ומקורות המים שבעולם נבקעו לשנים, כדי
שכל העולם ידע שבשעה זו הקב"ה עושה נסים
לישראל.
בדרך נס גם לא חסרו להם אכל ושתיה. כאשר
אחד מבני ישראל היה צמא ורצה לשתות, הקירות
של מי הים הוציאו עבורו מים מתוקים והוא שתה
לרויה. ואף מי שהיה רעב ורצה לאכל, היה צריך רק
לחשב מה הוא רוצה לאכל, ומיד היה נברא לו מה
שרצה בתוך הקירות של מי הים, והוא היה מושיט
את ידו אל הקיר ומוציא את המאכל שרצה לאכל.
המצרים רדפו אחרי בני ישראל ונכנסו גם הם לים,
אבל באשמרת הבקר, )בסוף החלק השלישי של הלילה –
ליל שביעי של פסח(, עשה הקב"ה נס, – עמוד הענן
הפך את קרקע הים לטיט, ועמוד האש הרתיח את
הטיט עד שקרקע הים הפכה לטיט רותח.
הרחבה: בתרגום יונתן כותב שה' המטיר על המצרים גם
גחלים לוהטות מעמוד האש ואבני ברד מעמוד הענן.
כתוצאה מכך נפלו פרסות הסוסים כששקעו
בטיט הרותח, גלגלי המרכבות שהיו עשויות מעץ
נשרפו מהחם, והמרכבות נגררו במאמץ וקשי על
קרקעית הים. המצרים שישבו במרכבות הטלטלו
בחזקה ואיבריהם התפרקו.
הקב"ה עשה רעש גדול וקולות מבהילים בקרב
מחנה מצרים שגרמו להם לבלבול ולטרוף הדעת,
והמצרים הבינו שה' נלחם בהם ואמרו: "אנוסה
מפני ישראל, כי ה' נלחם להם במצרים".
הרחבה: רש"י מביא באור נוסף, שבאותה שעה
שהלקה הקב"ה את המצרים על הים לקו גם המצרים שהיו
במצרים.
הקב"ה אמר למשה שוב: "נטה את ידך על הים,
וישב ו המים על מצרים על רכבו ועל פר שיו" . מ שה
עשה כדבר ה', ולפנות בקר חזרו המים שהזדקפו
ועמדו כחומה לקדמותם, וכך חזר הים למצבו
הראשון וכסה את המצרים.
המצרים התבלבלו, ובמקום לברח מן הגלים
ולהתרחק מהם, הם רצו לקראתם ונסחפו לים.
הקב"ה נער את מצרים בתוך הים, כמו אדם
שמערבב תבשיל בסיר והופך את העליון למטה
והתחתון למעלה – כך היו המצרים עולים ויורדים
עד שאיבריהם התרסקו בים.
מי הים שחזרו למקומם כסו את המרכבות
והפרשים ואת כל המצרים עד ש"לא נשאר בהם
עד אחד".
הרחבה: בפרקי דרבי אליעזר )מ"ג( מובא "עד אחד" – אחד
נשאר, פרעה נשאר יחידי מכל המצרים, כדי שיפרסם את
שם ה' בעולם.
ישנה מחלקת במפר שים אם בשעה שחזרו המים על
המצרים הלכו עדין בני ישראל בתוך הים, לדעת האבן עזרא,
בני ישראל היו עדין בים. הם הולכים ביבשה והמצרים
טובעים בים. אולם לדעת הר שב"ם המים חזרו על המצרים
רק כשאחרון בני ישראל יצא מהים.
ביום ההוא ה' הושיע את בני ישראל מיד מצרים,
ובני ישראל ראו את המצרים, שהעבידו אותם
והתעללו בהם, מתים על שפת הים, ולבני ישראל
היתה הצלה והרוחה.
מדוע עשה ה' שישראל יראו את המצרים מתים?
לאחר שבני ישראל יצאו מהים, החלו לחשש שמא
כפי שהם נצלו ועלו מן הים מצד אחד, גם המצרים
יצאו ממנו ועלו ליבשה מצד אחר, ושוב הם ירדפו
אחריהם. שהרי הם ראו שהמצרים נכנסו לים, אך
הם לא ראו מה קרה להם.
מה עשה הקב"ה? אמר לשר הממנה על הים, והים
פלט את גופותיהם של המצרים לפני ישראל. ובני
ישראל ראו את המצרים המתים, וכל אחד מהם
זהה את המצרי ששעבד אותו, והב ינו ש נגאל ו ממצרים ויצאו לחרות עולם.
אז ארע נס נוסף: לאחר שישראל ראו
48 משכן שילה+
את אויביהם מתים והבינו שנגאלו
לתמיד, בלעה האדמה את הגופות
של המצרים, וכך הם זכו לקבורה,
וזה היה שכרם על שהודו במכת ברד
ואמרו "ה' הצדיק". מפני שה' אינו
מקפח שכר כל בריה, ואפלו רשעים
מקבלים שכר על מעשה טוב שעשו.
כשיצאו המצרים לרדף אחרי בני
ישראל הם עטרו את סוסיהם בזהב
וכסף ואבנים טובות, וגם את כל זה
פלט הים לחוף, ובני ישראל לקחו
את כל האוצרות של המצרים
עד שהתעשרו מאוד, יותר ממה
שהתעשרו כשיצאו ממצרים. כך קים
ה' בשלמות את הבטחתו לאברהם
אבינו "ואחרי כן יצאו ברכש גדול".
"ויאמינו בה' ובמשה עבדו" – כשראו בני ישראל
את ידו החזקה של ה', נוספה בהם אמונה בה'
יותר ממה שהיתה להם בתחלה, וכן האמינו במשה
שהוא שליח ועבד ה', והוא עושה רק מה שה'
מצוהו.
H פרק טו I
שירת הים
בני ישראל שמחו שמחה גדולה ורצו להודות לה'
בשירה. מתוך השמחה הגדולה והשכינה ששרתה
על ישראל באותו זמן, זכו כלם למדרגה גבוהה של
נבואה והחלו לומר כלם יחד שירה לה', וזוהי 'שירת
הים':
הרחבה: נחלקו חכמינו כיצד נאמרה השירה: לדעת רבי
עקיבא – משה היה אומר פסוק, ובני ישראל עונים אחריו
כעין פזמון "אשירה לה'", וכך הלאה על כל פסוק ופסוק.
לדעת רבי אליעזר – בני ישראל היו חוזרים על כל מה שהיה
מ שה א ו מר. לדעת רבי נחמיה – כלם אמרו יחד הכל )שרתה
על כלם רוח הקדש וכך כלם ידעו את המלים בשירה(.
"אז ישיר מ שה וב ניי שראל את השירה הזאת לה'" –
כשמשה רבנו ראה את הנסים הגדולים שעשה ה'
בקריעת ים סוף ובהטבעת המצרים הרשעים בים,
עלה בלבו לשיר ולשבח את ה', ואכן כך עשה.
הרחבה: זה מסביר מדוע כתוב "אז" שהוא לשון עבר,
ו " ישיר" שהוא לשון עתיד. באור נוסף ברש"י: מכאן רמז
לתחית המתים מן התורה, ש" ישיר" לעתיד לבוא לאחר
תחית המתים.
בני ישראל למדו את השירה ממשה – משה התחיל
לשיר ואחריו בני ישראל; "ויאמרו לאמר" – וכך
אמרו: "אשירה לה'" – נשיר לה' ונשבח ונודה לפניו
את התשבחות הבאות: "כי גאה גאה סוס ורכבו
רמה בים" – הקב"ה עצמו התגאה והתגדל על
המצרים הגאותנים והשליך את סוסיהם ורוכביהם,
כששניהם קשורים יחד, לתוך הים. המים היו
מעלים את הסוסים והרוכבים יחדו ומורידים
אותם לעמק, והם לא היו נפרדים זה מזה.
הרחבה: רש"י מביא באור נוסף, שהקב"ה עשה פעלה שאין
אדם יכול לעשותה: כשבן אדם נלחם עם פרש הרוכב על
סוס, הוא מפיל תחלה את הרוכב מהסוס ורק אחר כך נלחם
בו; אבל ה' זרק לתוך הים את הסוס הגאה ביחד עם רוכבו
הגאה בו.
"עזי וזמרת י-ה" – חזקו ונקמתו של הקב"ה,
שהכרית את המצרים הרשעים והשליכם לים,
"ויהי לי לישועה" – היה לנו לישועה והצלה.
"זה א-לי ואנוהו, אלקי אבי וארממנהו" – באותה
שעה שבני ישראל עברו בים, הם זכו וראו את
כבודו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, והגיעו לדרגה
גבוהה מאוד של נבואה. כל אחד ואחד הצביע עליו
כביכול ואמר: "זה א-לי ואנוהו…" – אנאה )מלש ו ן
נאה, יפה( את שמו של ה' ואשבחהו, שהוא אלקי
אבותי, ואני ארומם את שמו בעולם.
הרחבה: אמרו חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו
נביאים", שהנביאים רואים רק בדמיון ולא הגיעו לדרגה זו
שהיו יכולים להראות באצבע כביכול.
"ה' איש מלחמה ה' שמו" – ה' הוא בעל המלחמות,
והמלחמות שלו אינן בכלי מלחמה, אלא בשמו
הקדוש הוא נלחם.
הרחבה: וכך אמר דוד המלך עליו השלום: "ואנכי בא אליך
בשם ה' צבא-ות". מוסיף רש"י, שבשעה שהקב"ה נלחם
ונוקם באויביו, הוא אוחז במדת הרחמים ומרחם על ברואיו
וזן את כל באי העולם, שלא כמו מלכי בשר ודם שכאשר
הם נלחמים הם עסוקים רק בעניני המלחמה ולא בהנהגת
המדינה. ולכן נכתב: "ה' שמו" – שמו של הקב"ה שנכתב
כאן הוא בהנהגה של רחמים.
"מרכבת פרעה וחילו ירה בים ומבחר של שיו טבעו
בים סוף" – את המרכבות של פרעה עם חיליו
זרק ה' לים. המבחרים והגבורים בשרי צבאו טבעו
בטיט שנהיה בים סוף.
הרחבה: היה זה ענש מדה
כנגד מדה – על שהעבידו את בני ישראל בחמר,
בטיט ובלבנים, טבעו הם בטיט של הים.
"תהמת יכסימו ירדו במצולת כמו אבן" –
תהומות הים כסו אותם והם שקעו מהר
במעמקי הים כמו אבן השוקעת בים.
הרחבה: הקב"ה דן את המצרים מדה כנגד
מדה. היו מצרים שהעבידו את בני ישראל
בפרך, רק כי נגררו אחרי פרעה ושאר המצרים,
ועליהם נאמר "צללו כעופרת במים אדירים",
עופרת היא מתכת כבדה ולכן היא שוקעת
במים במהירות וכך הם שקעו במהירות, ומתו
ללא יסורים. המצרים שהיו רשעים יותר "ירדו
במצולת כמו אבן", שיורדת לאט יותר, וכך הם
סבלו זמן רב יותר. ואלו המצרים שהעבידו את
בני ישראל בצורה הקשה ביותר ונהנו להציק להם – מתו
במיתה הקשה ביותר, ועליהם נאמר "תשלח חרנך יאכלמו
כק ש" – כמו שהקש אינו טובע במהירות אלא עולה ויורד,
גם הם הטלטלו במים וסבלו יותר במיתתם.
"ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב" – אותה
יד ימין החזקה של הקב"ה שהצילה את בני ישראל,
היא מצד שני שברה את האויב.
"וברב גאונך תהרס קמיך תשלח חרנך יאכלמו
כק ש" – ברב החזק של ה' הוא הורס את כל מי
שנלחם עם עם ישראל, וכשהוא ישלח את כעסו
עליהם, הם ישרפו כמו קש.
הרחבה: זה מה שקרה לאופני מרכבותיהם של המצרים,
שנתכו מהחם של עמוד האש.
"וברוח אפיך נערמו מים" – ממוקד הרוח שיצא
מכעסך יבשו המים, והם נערמו ונהיו כמו גלים
גבוהים של אבנים וערמות גבוהות של תבואה.
"נצבו כמו נד נזלים, קפאו תהמת בלב ים" –
המים נעמדו כמו חומה, והרצפה של הים
קפאה ונהיתה קשה כאבן, והמים שבים היו
זורקים את המצרים על האבן בכח רב.
"אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל" –
כשפרעה רצה לפתות את עמו לרדף אחרי
בני ישראל, הוא אמר להם: אני ארדף
ראשון ואשיג אותם )שהרי הם חונים על
שפת הים ואין להם לאן לברח(, ואתחלק
אתכם בשלל שוה בשוה. לא כמו
שאר מלכים, שלוקחים לעצמם
את החלק העקרי של השלל.
"תמלאמו נפשי" – המש יך פרעה ואמר: הנפש שלי
תתמלא שמחה במפלתם
של בני ישראל. "אריק
חרבי תורישמו
ידי" – המש יך משכן שילה+ 49
פרעה ואמר: אני אשלף את חרבי מנרתיקה, וידי
תהפך את בני ישראל לעניים וחסרי כל.
"נשפת ברוחך כסמו ים צללו כעופרת במים
אדירים" – אבל כאשר פרעה התקרב לבני ישראל
להלחם, אתה ה', נשפת ברוח שלך, ואז הים כסה
את המצרים, והם צללו כמו עופרת כבדה במימי
הים האדירים.
"מי כמכה בא-לם ה'" – מי כמוך ה' החזק, שאתה
יכול לעשות מה שאתה עושה. "מי כמכה נאדר
בק ד ש" – מי כמוך קדוש ומרומם. "נורא תהלת"
– יש לנו פחד לשבח אותך, שמא נמעט בשבחיך.
"עשה פלא" – אתה עושה מעשים שהם פלאיים
ומפלאים.
"נטית ימינך תבלעמו ארץ" – אתה ה' רק הושטת
את ידך וכבר בלעה הארץ את המצרים. כמו אדם
שנושא על ידו כלי זכוכית ודי בכך שהוא מטה את
ידו והכלים נופלים ונשברים.
הרחבה: מכאן רואים שהמצרים זכו לקבורה, מפני
שהצדיקו עליהם את הדין ואמרו: "ה' הצדיק".
"נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה
קד שך" – אתה ה' הולכת בחסדך הגדול
את העם במדבר בעמוד אש וענן, ונהלת
אותם בחזק שלך, עד שהבאת אותם לארץ
ישראל שבה תקים את בית המקדש.
" שמע ו עמים ירגזון" – כמו שלמדנו, בזמן
שנבקע ים סוף, נבקעו גם כל המים שבעולם.
התאספו כל האמות אצל בלעם ושאלו אותו
לפשר הדבר. והוא ענה להם, שה' עושה עכשו
לבני ישראל את נס קריעת ים סוף, והם עוברים
בתוך הים ביבשה.
כששמעו העמים שה' קרע לבני ישראל את הים,
פחדו מהם מאד. "חיל אחז ישבי פל שת" – בעקר
פחדו פחד גדול יושבי פלשת – הפלשתים שגרים
בארץ ' פלשת '.
הרחבה: שלושים שנה קדם שיצאו בני ישראל ממצרים,
יצאו אנשים מבני אפרים בחזקה ועלו לארץ ישראל, )כי
לפי חשבונם עברו ארבע מאות שנות שעבוד מאז כריתת ברית בין
הבתרים(. בדרכם נלחמו בהם אנשי גת ) " יושב י פל שת "(
והרגום, לכן עתה פחדו מאד, כי
חשבו שבני ישראל באים לנקם
בהם על שהרגו את בני
אפרים.
"אז נבהלו אלופי אדום
אילי מואב יאחזמו
רעד" – גם אלופי
)נשיאי( אדום ואילי )גבורי(
מואב נבהלו כששמעו
על נס קריעת
ים סוף, מפני
שרא ו את
כב ו דם של
ישראל מתגבר ופחדו שישראל יבואו לריב אתם
ולקחת את רכושם.
"נמגו כל ישבי כנען" – כלומר כל אלו שגרו בארץ
כנען נמס לבם, שחששו שעליהם ישראל באים,
לכלותם ולרשת את ארצם.
הרחבה: על אדום ומואב נאמר "נבהלו" כ יון שהם חשש ו לרכושם, ועל כל יושבי כנען נאמר בלשון קשה יותר "נמגו"
כי אנשי כנען חששו גם לחייהם.
עד כאן עסקה השירה בספור הדברים על נסי הים,
בלשון עבר, וכעת, בסיום שירתם, התפללו ישראל
על העתיד ובקשו: "תפל עליהם אימתה ופחד"
– מעכש ו וא ילך תפיל אימה גדולה על הגויים
הרחוקים ופחד על הגויים הקרובים , כש ישמע ו את
הנסים הגדולים שעשית לבני ישראל.
הרחבה: למרות שלעמים הרחוקים אין סכנה ופחד ממשי
מחמת רחוקם מישראל, בכל זאת גם הם יהיו יראים מעצם
כחם של ישראל.
"בגדל זרועך ידמו כאבן" – בגלל גדל זרועך הם
ישתקו כמו אבן ולא יעזו להתאסף כדי להלחם
בעם ישראל.
"עד יעבר עמך ה'" – עד שיעברו בני ישראל את
נחל ארנון. "עד יעבר עם זו קנית" – עד שיעברו בני
ישראל, שאותם אתה חבבת, את הירדן.
"תבאמו ותטעמו בהר נחלתך" – בני ישראל
המשיכו להתפלל: תביא את בני ישראל לארץ
ותטע אותם, עד שיוציאו שרשים )הכונה לקביעות
חזקה לעולם(, בהר של בית המקדש.
הרחבה: כאן התנבא משה רבנו שהוא לא יכנס לארץ
ישראל. לכן לא נאמר "תביאנו", אלא "תבאמו ותטעמו".
"מכון לשבתך פעלת ה'" – הר בית המקדש מכון
כנגד מקום ישיבתו של ה' כביכול בכסא הכבוד.
כלומר, בית המקדש של מטה מכון כנגד הכסא של
מעלה אשר פעלת )עשית(.
"מקד ש א-ד ני כוננו ידיך" – חביב בית המקדש
שבנית אותו בשתי ידיך כביכול.
הרחבה: לעמת זאת, העולם נברא ביד אחת כביכול, שנאמר:
"אף ידי יסדה ארץ".
"ה' ימלך לעלם ועד" – ומתי יבנה המקדש בשתי
ידים כביכול? בזמן שה' ימלך לעולם ועד, לעתיד
לבוא, שכל המלוכה תהיה שלו.
עד כאן שירת הים.
מתי נאמרה השירה?
"כי בא סוס פרעה ברכבו ובפר שיו ב ים , וישב ה'
עלהם את מי הים, ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", כלומר השירה נאמרה בעוד בני ישראל הלכו
ביבשה בתוך הים.
ש י רת מ רים
גם הנשים שרו את שירת הים. כיצד? מרים
הנביאה לקחה את התף בידה ואחריה יצאו
כל נשות ישראל, וכמו משה רבנו והגברים, כך גם
מרים והנשים. מרים הרימה קולה וכל הנשים חזרו
אחריה ושרו שירה, כשהתפים שברקע מצניעים
את ש ירת ן.
ומהיכן היו לנשים תפים?
הנשים שבאותו הדור היו צדיקות, והאמינו בבטחון
גמור שהקב"ה יוציא את ישראל ממצרים ויעשה
להם נסים, ולכן לקחו עמהן תפים כדי שתוכלנה
להודות ולשיר לה' בשמחה.
אחרי שהמצרים טבעו, ראו בני ישראל שכל הכסף
והזהב שפרעה הביא כדי לשכנע את עמו לרדף
אתו – נמצא על שפת הים. הם אספו את הכסף
והזהב וכל אחד מהם התעשר מאוד מאוד, וכך כל
הכסף שהגיע מכל העולם למצרים בשנות הרעב
בזכות יוסף הצדיק – הגיע לבני ישראל.
הרחבה: חז"ל מספרים שבזת הים היתה גדולה יותר ממה
שהם לקחו בבזת מצרים.
כיון שבני ישראל לא רצו לזוז משם כדי שיוכלו
להמשיך לאסף, היה משה רבנו צריך 'להסיע' את
בני ישראל בעל כרחם כדי שימשיכו ויתקדמו
בדרך.
מי מרה
בני ישראל יצאו למדבר שור והלכו שלושה ימים
במדבר ולא מצאו מים עד שהגיעו למקום שנקרא
'מרה'. המים שם היו מרים ובני ישראל לא יכלו
לשתות. בני ישראל התלוננו והתרעמו על משה
ושאלו אותו בטרוניה "מה נשתה?"
משה רבנו התפלל לה' והקב"ה הראה לו עץ מר.
משה השליך את העץ למים והקב"ה עשה נס בתוך נס – אף שהמים היו מרים וגם העץ היה מר, בכל
זאת המים המתקו.
מה צוה הקב"ה את בני ישראל במרה?
הקב"ה ראה שבני ישראל צריכים להתחזק באמונה
ורצה להכינם למתן תורה. לכן הוא צוה אותם כמה
מצוות כבר במרה – שבת, כבוד אב ואם, פרה
אדמה ודיני ממונות, ומתוך שיעסקו במצוות אלו
הם יתחזקו באמונה ויתכוננו לקבלת על המצוות
בשלמ ות .
הקב"ה ראה את קשי ערפם של ישראל, כי הוא
נסה את העם במרה בנסיון אמונה, אך הם לא עמדו
בו.
הרחבה: הם לא בקשו ממשה בלשון יפה: בקש עלינו
רחמים, שיהיו לנו מים לשתות, אלא התלוננו.
משה אמר לעם ישראל )ויש מפרש ים שהקב "ה אמר
זאת( אם תקבלו עליכם:
1. "אם שמוע תשמע לקול ה' א-להיך" – לשמ ע בקול ה' )כלומר, לקבל דבריו(.
2. "והישר בעיניו תעשה" – לעשות את הישר בעיני
ה'.
3. "והאזנת למצותיו" – להטות את אזניכם לדקדק
במצוות על כל פרטיהן.
50 משכן שילה+
4. "ושמרת כל חקיו" – לשמר את כל גזרותיו, אף
הדברים שאיננו מבינים את טעמם )כגו ן: לב ישת
כלאים, אכילת חזיר ופרה אדמה(.
מבטח לכם ש: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא
אשים עליך, כי אני ה' רפאך".
הרחבה: ש ו אל רש"י, כיון שכתוב: "לא אשים עליך", למה
חזר ואמר "אני ה' רפאך"? מבאר רש"י כך: "אם שמ ו ע ת שמע " וכו' – לא אשים עליך מחלות בכלל. אבל אם לא
תשמע חס ושלום, אז אשים מחלות, אבל "אני ה' רפאך" –
אני יכול לרפא את כל המחלות שאשים עליך על החטאים
שחטאת, אם תחזר עליהם בתשובה.
המסע לאלים
בני ישראל המשיכו למקום שנקרא 'אלים' וחנו
שם .
מה היה מקור המים של בני ישראל במקום זה?
כשהגיעו בני ישראל לאלים הם מצאו במקום
"שתים עשרה עינת )מעינות( מים" מתוקים, כנגד 12
השבטים, כדי לחלק כבוד לכל שבט ושבט בנפרד,
וכן " שבע ים תמרים", כנגד 70 הזקנים, כדי לחלק
כבוד לדיני ישראל ושופטיו )הצדיק נמשל לתמר:
"צדיק כתמר יפרח"(. הזקנים היו יושבים בצל התמר
ומשבחים את ה' שהכין להם את כל זה במדבר.
הרחבה: המעיינות והתמרים הללו נבראו כבר בששת ימי
בראשית כדי שכאשר יבואו ישראל לאלים – ייהנו מהם.
פרק טז I תלונות בני ישראל
להיכן הלכו בני ישראל מאלים?
בני ישראל המשיכו במסעם ונסעו מאלים לכוון
הר סיני, עד שהגיעו ל'מדבר סין' ביום שבת – ט"ו
באיר )הליכתם בפעל היתה ביום ששי, י"ד איר, והם הגיעו
לפ ני שבת (.
הרחבה: המדרש מסביר שמעשה זה היה במקום שנקרא
'אל וש.'
האכל שהביאו אתם ממצרים נגמר, והם התחילו
לחשש. כמה מיליוני אנשים נמצאים במדבר,
וכמו שזה נראה – אין להם מהיכן להביא אכל. בני
ישראל התלוננו שוב על משה ואהרן ואמרו להם:
"מי ייתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על
סיר הבשר, באכלנו לחם לשבע, כי הוצאתם אתנו
אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב".
כלומר, הלוואי שהיינו מתים במצרים כשלא היינו
רעבים, במקום שנמות כאן ברעב, שהיא המיתה
הקשה ב יו תר.
ה' אמר למשה שהוא שמע את תלונתם ושהוא
עומד להמטיר לחם מן השמים בכל יום. כך ישראל
יצאו כל יום וילקטו מנת לחם עבור אותו היום.
אבל מצד שני הורדת הלחם מדי יום ביומו היא גם
כדי לנסות ולבחן אותם האם ישמרו את מצוות ה'
או לא.
מהן המצוות התלויות במן?
מסביר רש"י שהקב"ה רצה לבדק האם הם יקימו
את המצוות התלויות במן: לא לשמר מן ליום הבא
וכן לא לצאת בשבת ללקט אותו, כפי שנלמד
בהמשך.
פרשת המן
מתי ירד המן?
בכל יום ויום ימטיר הקב"ה כמות מסימת לכל אחד
מבני ישראל, וביום הששי הכמות תהיה כפולה,
אחת ליום ששי והשניה ליום השבת, שבו לא ירד
לחם מן השמים.
משה ואהרן אמרו לבני ישראל: אתם התלוננתם
עלינו כאלו אנחנו הוצאנו אתכם ממצרים, לכן
לעת ערב תדעו שמי שהוציא אתכם ממצרים הוא
הקב"ה ולא אנחנו, ומחר בבקר
תראו בעיניכם את כבודו של
הקב"ה ששמע את תלונותיכם.
מה אנחנו חשובים, וכי יש לנו
אפשרות לעזר לכם, שאתם
מתלוננים עלינו? בתלונותיכם
אתם גורמים גם לאחרים להתלונן,
ולכן דעו שתלונתכם עלינו איננה
צודקת, וזה כאלו שאתם מתלוננים
על ה'.
משה רבנו הסביר את דבריו לבני
ישראל: אתם בקשתם לחם לשבע
וגם הזכרתם את סיר הבשר. ה' יתן לכם לחם בבקר
ובשר בערב.
האם בקשת בני ישראל היתה כהגן?
על הלחם שאלתם כהגן, שהרי אדם אינו יכול
לחיות בלא לחם, ולכן תקבלו "לחם בבקר לשבע"
ובירידתו בבקר תראו את כבוד פניו של ה', שיורידו
לכם בדרך חבה.
הרחבה: ודוקא בבקר, כדי שיהיה להם זמן להכינו לשעת
הסעודה.
אך בקשתכם לבשר היא שלא כהגן, שהרי יש
לכם מקנה רב, ואם חפצים אתם לאכל בשר,
קחו מצאנכם ומבקרכם ואכלו כרצונכם. לכן את
בקשתכם לבשר, ה' יתן לכם – "בערב בשר לאכל",
אך לא בפנים מאירות.
הרחבה: דוקא לקראת הערב, כך שלא יהיה להם מספיק
זמן לתקנו לאכילה עד שעת הסעודה ויהיה להם טרח גדול
מזה.
משה רבנו כעס, וחשש לדבר קשות עם ישראל.
לכן הוא אמר לאהרן שהוא ידבר עם ישראל, ויגיד
להם סימן נוסף לכך שה' שמע את התלונות שלהם
והוא עתיד להראות אליהם
ולהוכיח אותם:
ומהו הסימן?
כ שיתקרב ו למק ו ם שהענן ירד, יראו
את השכינה כביכול. ואכן, מיד לאחר שאהרן אמר
את הסימן, פנו בני ישראל אל המדבר, לכוון המקום
שהיה בו עמוד הענן, וראו את כבוד ה' נגלה בענן.
הרחבה: יש מפרשים שהיה זה עמוד הענן שהיה ה ולך
לפניהם במדבר, ויש מפרשים שהיה זה עמוד ענן מיחד
שירד כדי להתגלות אליהם.
ירידת המן והשלו
מהו השלו?
הערב בא, ואל המחנה הגיעו המוני עופות
מפטמים ושמנים שנקראים שלו. הם עפו
בכל המחנה בגבה נמוך ובני ישראל תפסו את
העופות בקלות.
בבקר ירד טל מסביב למחנה. כשהשמש זרחה ,
היא חממה את הטל והוא התאדה, ומתחתיו,
על הארץ, התגלתה שכבה דקה.
הרחבה: חז"ל מסבירים שקדם היה יורד טל על הארץ,
לאחר מכן היה יורד ה'מן' ואז שוב יורד עליו טל. וכך
היה המן כארוז בתוך קפסה.
כשבני ישראל ראו את המאכל המוכן
והמזמן הזה, הם לא ידעו מה השם שלו,
ולכן כל אחד אמר לחברו את שם המאכל
בשם כלל י: "מן הוא". ומשה רבנו אמר לבני
ישראל שזה הלחם שהקב"ה התכון אליו.
מאכל פלאים
מהם הנסים שהיו במן?
המן היה אכל מיחד במינו ונעשו
בו נסים רבים. טעמו הרגיל
של המן היה כטעם של עוגה
העשויה מבצק מטגן בדבש,
אבל היה אפשר לטעם
בו גם את כל הטעמים
שה יו ר ו צ ים
לטעם.
משכן שילה+ 51
אם מישהו היה רוצה להרגיש טעם של אכל
מבשל – היה מרגיש, ומי שהיה רוצה להרגיש
טעם של פרות או ממתקים – היה מרגיש. היו רק
כמה מיני מאכלים שלא היה אפשר לטעם טעמם
במן, ושמותיהם נזכרו בפרשת בהעלתך: קשואים,
אבטיחים, חציר, בצלים ושומים, מפני שטעמם של
כל אלה מזיק לנשים המיניקות.
המן היה נבלע כלו באיברים, ולא היו זקוקים לצאת
לשרותים כדי להוציא את הפסלת מהגוף, כי לא
היה בו פסלת כלל, ולכן הוא גם מעולם לא גרם
לכאב בטן.
נס נוסף נעשה באפן ירידתו של המן. לצדיקים
היה המן יורד בפתח ביתם, ולא היו צריכים לטרח
כלל באסיפתו. הבינונים היו צריכים לצאת החוצה
כדי לאספו, ואלו הרשעים נאלצו להתרחק ולאספו
ממקומות רחוקים יותר.
מה היה קורה עם המן שנשאר בשדה?
המן שנשאר בשדה לאחר שכלם לקטו היה
נמוח מחם השמש, עד שהיה הופך לנחלים של
מים, ונחלים אלה היו זורמים לים הגדול. במהלך
זרימתם היו האילים והצבאים שבמדבר שותים את
מימיהם.
כיצד טעמו אמות העולם את טעמו של המן?
כאשר היו אמות העולם צדים את האילים
והצבאים, היו טועמים בהם את טעמו של המן,
והיה זה טעם נפלא שלא טעמו עד אז. כך ידעו
הגויים על הנס שה' מוריד לישראל מהשמים מזון
נפלא ומיחד.
משה מצוה על לקיטת המן
מהי הכמות שקבל כל אחד מבני ישראל מהמן?
משה אמר לבני ישראל: כל אחד מכם צריך לאסף
מן לפי מספר אנשי הבית. כל אחד מאנשי הבית
צריך לקבל מנת עמר אחת )עשירית האיפה – בערך 1.5
ק"ג( של מן, ולכן אם בני הבית מונים לדגמה שבע
נפשות – עליהם לאסף שבע מנות.
בני ישראל עשו כמצות משה. אם היה
מישהו שאסף יותר מדי או פחות מדי )כיון
שהוא חשב שזה השעור הראוי למשפחתו( , כשהם
הגיעו לאהל הם ראו תמיד שהכמות שהם
הביאו אתם היא בדיוק 'עמר' לכל אחד
מהמשפחה, לפי צווי ה', וזה היה נס גדול
נוסף שנעשה במן.
הרחבה: יש מפרשים שהצווי היה ללקט באמד, לפי
השערה למדת עמר, וכאשר הגיעו לאהל הם ראו
שזה היה בדיוק לפי המדה.
משה אמר לבני ישראל שאס ור להם
לשמר מהמן ליום המחרת, אלא
עליהם לבטח בקב"ה שברב
חסדיו גם מחר יתן להם לאכל.
ה יו א נש ים )דתן ואבירם( שבכל זאת שמרו מן, כי
פחדו ללכת לישן כשאין להם לחם למחרת. האם
זה עזר להם? לא! כל המן ששמרו התמלא בבקר
בת ו לע ים והתעפ . ש משה כעס עליהם שלא בטחו
בה' אחרי כל הנסים שהם ראו עד עכשו.
הרחבה: כידוע, כל מאכל קדם מתעפש ואחר כך עולים בו
תולעים, אבל כאן המאכל קדם התליע ואחר כך התעפש.
כיון שהקב"ה רצה לפרסם לבריות את מעשיהם, ואלו
היה המאכל מתעפש תחלה – הם היו מריחים את הסרחון
עד הערב והיו זורקים אותו. לכן המאכל לא התעפש
ולא הרגישו שנרקב עד שעלו בו תולעים, וכך התפרסמו
מעשיהם. המדרש מספר שכל הלילה נעשו בו שורות
שורות של תולעים עד למרחוק, וכך כלם הבינו שהם
הותירו מהמן עד הבקר.
ביום הששי, כשבאו האנשים לאהל אחרי שהם
אספו מנה אחת לכל אחד מבני הבית, הם ראו
לפתע שלכל אחד יש שתי מנות בדרך נס.
הרחבה: המדרש מוסיף שלמן היה בשבת ריח טוב וטעם
משבח יותר מביום רגיל.
בני ישראל לא הבינו מה קרה, הלכו נשיאי ישראל
למשה ושאלו אותו לפשר הדבר.
הרחבה: משאלתם למדנו שמשה עדין לא אמר להם את
הצווי שנצטוה לומר להם על השבת. כלומר, ה' צוה את
משה כבר ביום הראשון לומר שביום ששי תהיה לכל אחד
מנה כפולה, גם בעבור שבת קדש, אלא שמשה שכח לומר
זאת לישראל. והסבה שמשה שכח היתה, מפני שכעס על
דתן ואבירם, שכאמור השאירו בכונה מן עד הבקר, ומי
שכועס – שוכח את תלמודו.
משה רבנו אמר לבני ישראל שהקב"ה צוה אותו
לומר להם, שביום ששי ירד להם מן כפול, ושחיבים
ל שב ת ב שבת ממלאכה. ולכן מה שהם רוצים
לאפות בתנור – יאפו היום לשני הימים, ומה שהם
צריכים לבשל – יבשלו היום לשני הימים, כיון
שבשבת אסור לאפות ולבשל. ואת כל מה שישאר
להם, לאחר שיאכלו היום – ישמרו למחר.
ואכן "ויניחו אתו עד הבקר כאשר צוה משה, ולא
הבא יש ורמה לא היתה בו". אז הבינו בני ישראל
שזה בגלל קדשת השבת, ומשה אמר להם
ש י אכל ו בשבת את המ ן ש נשאר
מ יו ם שש י,
כי היום בשבת לא ירד מן. וכן אמר להם משה,
שסדר זה יהיה נוהג כל הזמן: ששה ימים יאספו
מן, וביום השבת, וכן ביום הכפורים ובימים טובים,
ששובתים בהם, לא ירד מן.
למרות שמשה צוה לא לצאת ביום שבת, היו
רשע ים )שוב דתן ואבירם( שיצאו בליל שבת והניחו
מן בשדה כי רצו בבקר לצאת ולחזר מהשדה עם
המן שכביכול היה שם, אבל הקב"ה עשה נס ובאו
צפורים ואכלו את המן שלהם, ולכן בשבת זו )פרשת
בשלח ( נוהגים להניח פרורי לחם עבור הצפורים )אבל
אסור לעשות זאת בשבת עצמה אלא רק מיום ששי(.
הקב"ה אמר למשה בכעס: "עד אנה מאנתם )סרבתם(
ל שמ ר מצותי ותורתי", שהרי ראיתם בעיניכם
שנעשה נס ונתנה לכם בכל ערב שבת מנה כפולה.
על כן שבו כל אחד באהלו ואל תצאו חוץ לתחום
שבת ) אלפים אמה(.
הרחבה: למרות שמשה לא היה מהממאנים, נכלל גם
הוא בגנוי "מאנתם", כיון שעל ידי הרשעים מתגנים אף
הצדיקים. והיתה גם טענה כלפי משה רבנו, על שלא הסביר
לבני ישראל מיד כשנצטוה על השבת, כפי שלמדנו שהוא
שכח זאת מפני שכעס על דתן ואבירם.
התורה מעידה, שמלבד פעם זו שחטאו דתן
ואבירם, שבתו העם ביום השביעי, ואף אחד לא
יצא יותר ללקט בשבת.
בני ישראל קראו ללחם היורד להם מן השמים 'מן'.
כיצד היה נראה המן?
המן היה בצבע לבן, ועגל כמו זרעי העשב
ש נקרא ים "גד ") זרעי כסברה(, וטעמו – כצפיחת )בצק
מטגן( בדבש .
מן לדורות
מהו 'מן לדורות'?
משה רבנו אמר לאהרן שה' צוה אותו לקחת מן
בכמות של עמר, לשים אותו בצנצנת ולשמר אותו
ליד ארון הברית לדורות, כדי שיהיה לזכרון לבני
ישראל שיראו את הלחם שהקב"ה האכיל
את אבותיהם במדבר.
הרחבה: צווי זה נאמר למשה רק בשנה השניה
לצאתם ממצרים, כאשר נצטוו על מעשה המשכן.
כשהיה ירמיהו הנביא מוכיח את בני ישראל
על שאינם לומדים תורה, הם היו עונים
לו: אתה רוצה שנפסיק לעבד ונלך ללמד
תורה? ומאין נתפרנס?! הוציא ירמיהו
הנביא את צנצנת המן והראה להם אותה,
כדי שיזכרו שהקב"ה פרנס את בני ישראל
במדבר בנסים גלויים וגם עכשו בידו
לפרנסם, כי הרבה שלוחים יש למקום.
כמה זמן אכלו בני ישראל את המן?
בני ישראל אכלו את המן ארבע ים שנה עד שהגיעו
אל הגבול של ארץ כנען )היה זה בערבות מואב, לפני
שעברו את הירדן(.
הרחבה: כזכור, בט"ו באיר נגמרו שירי הבצק שהביאו
52 משכן שילה+
ממצרים, ומתאריך ט"ז באיר ירד המן. בספר יהושע כתוב
שהמן פסק בשנת הארבעים בתאריך ט"ו בניסן.
אם כן, יוצא שחסרים 30 יום כדי שיהיו 40 שנה מלאות?
מתרץ רש"י שבחדש הראשון לאחר שיצאו ממצרים, מט"ו
בניסן עד ט"ו באיר, הם אכלו משירי הבצק שהוציאו עמם
ממצרים, והיה לו טעם של מן. כמו כן, כשנפטר משה רבנו
בז' באדר בערבות מואב, פסק המן לרדת, ובני ישראל אכלו
מהמן שלקטו באותו יום עד ט"ז בניסן, וזה היה נס גדול,
שהרי למרות שבדרך כלל המן היה מתליע למחרת, כאן
הוא לא התליע במשך זמן רב. מתאריך ט"ז בניסן החלו בני
ישראל לאכל מתבואת הארץ.
H פרק יז I
תלונת בני ישראל ברפידים
בני ישראל המשיכו במסעם והגיעו ל'רפידים'.
על מה התלוננו בני ישראל ברפידים?
המים הלכו ואזלו, ובני ישראל רבו עם משה ואמרו
"תנו לנו מים ונשתה!"
הרחבה: אחרי כל הנסים שבני ישראל ראו, הם היו אמורים
להתפלל אל ה' ולבקש מים, אך במקום להתפלל הם
התחילו לריב עם משה.
אמר להם משה: מדוע אתם רבים אתי? למה אתם
מעמידים שוב ושוב את הקב"ה במבחן האם הוא
יוכל לתת לכם מים במדבר?
התורה ממשיכה לספר שאחרי שכבר אזלו להם
המים לגמרי, הם התלוננו על משה ואמרו: "למה
זה העליתנו ממצרים להמית אתי ואת בני ואת מקני
בצמא?!"
משה רבנו צעק בתפלתו אל הקב"ה ואמר לו "מה
אעשה לעם הזה", אם אמתין "עוד מעט וסקלני" –
הם עלולים לסקל אותי.
הקב"ה אמר למשה: למה הוצאת לעז )דבור רע(
על בני? "עבר לפני העם", ונראה אם יסקלו אותך.
עוד אמר למשה: תקח אתך אנשים מזקני העם
)הסנהדרין(, וקח גם את המטה שבו הכית את היאור.
הרחבה: הסבה שצריך לקחת את זקני ישראל היא לעדות,
שהזקנים יראו שהמים יוצאים מן הסלע על ידי משה, וכך
ישראל לא יאמרו שהיו שם מעינות מימי קדם.
אז ה' יגלה את כוחו ליד הסלע, בהר סיני – הר
חורב. משה יכה במטה על הסלע, ויצאו ממנו מים
שמהם ישתו בני ישראל.
ואכן, משה לקח אתו את זקני ישראל והלך עמם
לחורב. שם הכה משה עם מטהו בסלע לעיני
הזקנים. המטה היה עשוי מאבן סנפירינון, שהיא
קשה וחזקה מאוד, והסלע נבקע מפניו, ובדרך
נס התחילו לצאת ממנו מים. המים זרמו בנחלים
שהגיעו עד למחנה ישראל, והספיקו לכל העם,
שמ נו כשל ושה מל יו ן נפש )שהרי רק הגברים מעל גיל
עשרים מנו יותר משש מאות אלף!(. אותו הסלע הוא
הבאר שלוה את ישראל במשך כל ארבעים השנים
שהלכו במדבר הצחיח, והרותה את צמאונם.
לאותו מקום קרא משה "מסה ומריבה", כי
שם נסו בני ישראל את ה' כדי לראות האם הוא
יתן להם מים, וכפרו בהשגחת ה' עליהם.
מלחמת עמלק
בני ישראל ישבו ברפידים, וכל העמים פחדו מהם
ולא העזו לבוא להלחם אתם, חוץ מאחד, עמלק,
שבא מארץ הנגב ונלחם עם ישראל.
הרחבה: על סמיכות פרשת עמלק לפרשת תלונת ישראל
ברפידים מביא רש"י משל, למה הדבר דומה, לאב שנשא
את בנו על כתפיו, הבן בקש מאביו כל מיני דברים, האב
הקשיב לבן ונתן לו כל מה שבקש. לפתע עבר לידם אדם,
שאל אותו הבן: הראית את אבי? כעס האב על בנו ששכח
שהוא נושא אותו על כתפו והשליכו מעליו, אז בא הכלב
ונשכ ו . כך בני ישראל, ה' הוציא אותם ממצרים ודאג באפן
נסי לכל צרכיהם, כמו אב הדואג לבנו, אבל הם רצו לבדק
האם אכן הקב"ה נמצא עמם ויתן להם מים. אז ה' הסיר
מהם את השגחתו, ומיד בא "הכלב" – עמלק הרשע – ונשך
אותם.
ישנו באור נוסף: "ברפידים" – מפני שרפו ידיהם מן
המצוות, לכן בא עמלק להלחם בהם.
המדרש מסביר שישראל היו מוגנים מפני שהיו
בתוך ענני הכבוד, ולכן הצליח עמלק לפגע רק
באנשים שהענן פלט אותם מחוצה לו ולא הגן
עליהם בגלל חטאיהם.
במי בחר משה לצאת להלחם בעמלק?
כשראה משה שעמלק בא להלחם בישראל, הוא
אמר ליהושע בן נון תלמידו "בחר לנו אנשים וצא
הלחם בעמלק". ולמחרת בעת המלחמה, משה
יעלה לראש הגבעה כשהמטה בידו ויתפלל לה'.
הרחבה: רש"י מביא באור נוסף, שמשה אמר לו לבחר
אנשים שיודעים לבטל כשפים, כיון שהעמלקים היו
מכשפים.
יהושע עשה כדבר משה, ומשה עלה לגבעה ביחד
עם אהרן וחור. כשמשה הרים ידיו – בני ישראל
היו מנצחים; וכשמשה הוריד את ידיו – הם היו
מפסידים.
הרחבה: שואלת הגמרא )ראש השנה כט.(: וכי הנצחון וההפסד
במלחמה תלויים בידיו של משה רבנו? לא. "אלא לומר
לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין
את לבם לאביהם שבשמים – היו מתגברים, ואם לאו –
היו נופלין". כלומר, ידיו של משה המורמות כלפי מעלה
הזכירו לבני ישראל לשעבד את לבם לקב"ה, ובזכות זה היו
מנצחים.
ידי משה כבדו והתעיפו, ואהרן וחור לקחו אבן
והושיבו עליה את משה, ואז תמכו בידיו להרימן
בתפלה ולחזק את בני ישראל באמונה עד שק יעת
השמ ש ,וכך יהושע נצח את עמלק.
הרחבה: מדוע כבדו ידי משה? מפני שמשה התעצל במצוה
ומנה את יהושע שיצא למלחמה במקומו, לכן כבדו ידיו.
משה ישב על האבן עצמה, ולא שמו לו עליה כרית שיהיה לו
יותר נח כיון שאמר משה לעצמו: ישראל שרויים בצער – אף
אני אשב על אבן ואהיה עמהם בצער.
ומה הסימן שנתן בכך שהיו ידיו אמונה עד שקיעת השמש?
העמלקים כונו את המלחמה לשעות שמזלם גובר, אבל
משה עצר את השמש מלשקע וערבב להם את השעות,
וכך הם לא יכלו לחשב את השעה הראויה לנצח.
יהושע עשה כצווי ה', הרג בחרב את כל ראשי העם
העמלקי, והשאיר בחיים רק את החלשים שבהם.
הקב"ה אמר למשה לכתב את הנצחון על מלחמת
עמלק לזכרון, ולומר ליהושע שיום יבוא והוא
ינקם בעמלק וימחה את זכרו לעולם )בכך הוא רמז לו
שיהושע יכניס את בני ישראל לארץ(.
הרחבה: כשבני ישראל יצאו ממצרים פחדו מהם כל העמים.
רק עמלק, ברב רשעותו, מסר את עצמו להלחם עם בני
ישראל, הוא גרם שפחת פחד העמים מהם. הדבר דומה
לאמבטיה רותחת שאין אדם שמעז להכנס לתוכה, עד שבא
אחד וקפץ לתוכה. אף שהוא נכוה – הוא הצליח לקרר את
המים, ושאר האנשים כבר אינם מפחדים להכנס לתוכה; כך
לאחר מלחמת עמלק פחת פחדם של יתר העמים מישראל.
משה רבנו בנה מזבח וקרא את שמו של המזבח:
"ה' נסי", כלומר, הקדוש ברוך הוא עשה לנו כאן
נס גדול.
הרחבה: לא שהמזבח קרוי ה', אלא המזכיר את שמו של
המזבח בשבח זה, זוכר את הנס שעשה ה' לנו.
משה הכריז ואמר: "כי יד על כס י-ה מלחמה לה'
בעמלק מדר דר". – ידו של הקב"ה כביכול נשבעה
בכסא מלכותו, שתהיה לו מלחמה ושנאה
עולמית עם עמלק, וכל זמן שלא נמחה
זכר עמלק אין שמו של ה' שלם )לכן
נאמר: "י-ה" ולא שם הוי"ה שלם( ואין כסאו
שלם )לכן נאמר: "כס" ולא כסא(, ורק
כשימחה שמו של עמלק לגמרי, אז
יהיה השם שלם והכסא שמלם