מקור החג ודיני צום ואבלות בחנוכה

מקור חג חנוכה

בתקופת הבית השני גזרו מלכי יוון גזרות על ישראל, וביטלו אותם
מדתם, ולא הניחום לעסוק בתורה ובמצות, ולחצום לחץ גדול, ופשטו
ידיהם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטימאו
הטהרות.

והיה צר מאד לישראל מפניהם, עד שריחם עליהם ה’ אלהי
אבותינו, והצילם מידם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום,
והושיעו את ישראל מידם.

והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה המלכות
לישראל, ונמשכה יותר ממאתיים שנה עד חורבן הבית השני.

וכשגברו
ישראל על אויביהם ואיבדום, היה זה ביום כ”ה בכסלו (עי’ מאירי שבת כא:
ד”ה נס וד”ה נחזור).

ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור להדליק המנורה
שבבית המקדש, אלא פך אחד של שמן שלא היה בו להדליק אלא יום
אחד בלבד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמנה ימים, עד שכתשו זיתים
והוציאו שמן טהור.

ומפני זה התקינו רבותינו שבדור ההוא שיהיו שמנה
ימים אלו – החל מיום כ”ה בכסלו והלאה – ימי שמחה והלל.

ומדליקים בהם נרות בכל לילה משמונת הלילות לפרסם הנס ולגלותו, וימים אלו
נקראים “חנוכה”.

דיני צומות בחנוכה

ימי חנוכה אסורים בהספד ובתענית. ואף יום שמת בו אביו או אימו
(‘יארצייט’) אין מתענים (רמ”א סי’ תרע ס”ג. ועי’ בדרכי משה שם ס”ק ב).

וכן חתן וכלה ביום חופתם, אין מתענים (לנוהגים להתענות. ראה מ”ב סי’
תקעג ס”ק ז. וכ”פ הרמ”א בסי’ תקעג ס”א.

ובכלל יש לדעת שאצל הספרדים לא נהגו החתן והכלה להתענות ביום חופתם. עי’ יביע אומר ח”ג
חאה”ע סי’ ט אות ה).

אבל תענית חלום מותרת בימי החנוכה (מועד לכל
חי סי’ כז ס’ עב ועוד.

ואמנם אחר חנוכה צריך להתענות כדי לכפר על
תעניתו. ש”ע סי’ תקסח ס”ה).

דיני אבלות בחנוכה

אין מספידים בחנוכה אלא לחכם בפניו
(ועי’ ביביע אומר ח”ט חיו”ד סי’ מו דמשמע התם שיקצר במילי דהספידא,
יעו”ש. וה”ה שמותר להספיד מלמד תשב”ר ומי שקובע עיתים לתורה).

ואין לומר צידוק הדין, אף על חכם (עי’ כה”ח סי’ תכ ס”ק ז. חזו”ע אבלות
ח”א עמ’ צא).

דיני אנינות ואבלות בחנוכה

כל דיני אנינות ואבלות נוהגים בחנוכה. ועושים קריעה וסעודת הבראה אחר הקבורה.

אמנם אין לעשות הסעודה בביצים קשות ובעדשים כפי המנהג בימי החול, אלא בקפה ועוגות.

• אונן לא ידליק נרות חנוכה, ויתן לאשתו או לאחד מבני ביתו או לאדם
אחר שידליקו במקומו. ואם הוא דר לבד, ידליק בלא ברכה משום פרסומי
ניסא (מ”ב סי’ תרע ס”ק יב. חזו”ע אבלות ח”א עמ’ קעז. ואין לאונן לענות
אמן אם שומע ברכה מחבירו. ואם מסר מתו לחברא קדישא והם מטפלים
בכל ענייני הקבורה אונן העונה אמן אחר הברכות יש לו ע”מ שיסמוך,
ובפרט שאין כאן ספק ברכה לבטלה. ילקו”י אבלות מהדו’ תשס”ד –
תשס”ז, עמ’ קיט. ושם בעמ’ קפג כתב שאם מסר מתו לחברא קדישא
רשאי לענות אמן).

• אחר שנקבר מתו, בלילה השני של חנוכה ידליק בעצמו ויברך גם
‘שהחיינו’ אף אם אשתו הדליקה עליו בלילה הראשון (חזו”ע אבלות שם
עמ’ קעז וחזו”ע חנוכה עמ’ קלו. וע”ע בילקו”י אבלות מהדו’ תשס”ד –
תשס”ז, עמ’ קפד. ולענין האם אבל שהוא בבית הכנסת יברך ‘שהחיינו’ עי’
בחזו”ע אבלות שם עמ’ קכח בבאו’. ועי’ בכה”ח סי’ תרעא ס”ק כג ומ”ב
שם ס”ק מד. ובילקו”י אבלות מהדו’ תשסד– תשסז עמ’ תקעא כתב
שאבל לא יליק נר חנוכה ביום הראשון בבית הכנסת, כדי שלא יברך
‘שהחיינו’ בבית הכנסת).

• אם מתפללים בבית האבל בחנוכה, רשאי האבל לגמור את ההלל עם
ברכות, רק שלא יהיה האבל שליח ציבור בשחרית בחנוכה שלא יצטרך
לומר את ההלל בקול רם (ילקו”י אבלות מהדו’ תשס”ד – תשס”ז, עמ’
תסא).

אין לעלות לבית העלמין ביום השבעה וביום השלושים שחל בימי
חנוכה, וכן אין להקים מצבה בימים אלו, אלא ידחו העלייה לאחר ימי
החנוכה.

עצרת אזכרה והתעוררות בחנוכה

• מותר לערוך עצרת אזכרה והתעוררות בחנוכה במלאות שלושים או שנה
באופן שהרבנים מעוררים את העם לתשובה ולא מעוררים אותם לבכי
ולמספד, ובפרט למנהיגי הדור (ילקו”י אבלות מהדו’ תשס”ד – תשס”ז
עמ’ תקלב).

• אסור להתענות בימי החנוכה כיון שהם ימי משתה ושמחה.

• מסיבות חנוכה שעורכים בישיבות, יש להקל לספרדי שהוא אבל בתוך
י”ב חודש לאב או לאם להשתתף בהם, שאין האיסור אלא בבית המשתה
ואין מסיבות אלו בכלל המשתה.