המידות של רבי יוסף
"עיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לאו למה לו חיים" (רבינו הגר"א זי"ע)
ישנם רבים וטובים, שמצד אחד נראה אצלם הקפדה רבה בדקדוק ההלכה, בהתמדת התורה, בכוונת הלב בתפילה. אולם בכל הקשור למידות האדם, לעבודה היום יומית, בכל מה ששייך לחלק של בן אדם לחבירו, לקויים הם מאד. יודע היצר הרע את מלאכתו, והוא מצליח להדחיק מהם עד כמה עבודת המידות גורלית לכל חיי העולם הבא. בבואנו לתאר את אישיותו המופלאה של רבינו, עומדים אנו משתוממים לאיזה דרגות רוחניות ניתן להעפיל גם בדורינו בכל הנושא של בן אדם לחבירו, ושלימות המידות.
אולם מאחר ומטרת הספר היא גם לסייע לנו ללכת בדרכיו הנפלאות, ולזכות להגיע לדרגה אליה אנו מסוגלים וצריכים להגיע, ממילא. בטרם נתבונן במהלך חייו, מחובתנו להבין עד כמה עסק תיקון המידות צריך לתפוס את עולמינו.
כתב רבינו הגר"א זי"ע:
'עיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לאו למה לו חיים'.
(אבן שלמה פרק א')
ובביאורו לשיר השירים א, ה:
'כל עבודת ה' תלויה בתקון המידות שהם כמו לבוש למצוות וכללי התורה, וכל החטאים מושרשים במדות , והם עיקר התורה.
כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה כל הכועס וכו' וכל המתגאה וכו'.
והם אינם כתובים בתורה מפורש מפני שהם כללי התורה. נמצא כי בהיות מדות הרעות קבועות באדם, נמנע הוא מלקיים התורה והמצוות. וגם אם יקיימם יהיה שלא לשם שמים ובטורח גדול, ועליו נאמר (משלי יא, כב) נזם זהב באף חזיר, כי עוד טומאתו בו וכו'. וכאשר יתגבר על יצרו ויסיר מעליו מדותיו הרעות על ידי טורח ויקיים התורה והמצוות, יקרא צדיק גמור וירא שמים, גבור הכובש את יצרו.
וכאשר יתנהג וירגל יותר בזה, עד אשר יסורו מעליו כל המדות הרעות לגמרי, ולא יתאוה להם נפש כלל, ויקנה מדות טובות בקנין בטבע וכו', אז יתלבשו בו ד' אותיות ההוי"ה, ויהיה כסא קדוש למרכבתו יתברך , וזה האיש נקרא אוהב את המקום מאהבה, ונקרא חסיד גמור השלם בכל מיני השלמות'.
רבינו הנועם אלימלך זי"ע כתב:
'האדם לא נברא בעולם רק לשבר את הטבע, לכן יזרז את עצמו לתקן מידותיו, ומשם ואילך מן השמים יעזרוהו להיות הולך בשבירת מדות הרעות עד תומם'
(צעטיל קטן אות יז).
מידות טובות
רבינו חיים ויטאל זי"ע בספר "שערי קדושה" (חלק א, ב) כתב:
'הנה ענין המדות הן מוטבעות באדם בנפש השפלה, והן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויים תרי"ג מצוות התורה, לפיכך אין המדות מכלל התרי"ג מצוות, ואמנם הן הכנות עיקריות אל תרי"ג המצוות בקיומם או בבטולם, יען כי אין כח בנפש השכלית לקיים המצוות על ידי תרי"ג איברי הגוף, אלא באמצעות הנפש היסודית המחוברת אל הגוף עצמו. לפיכך ענין המדות הרעות קשים מן העבירות עצמן מאוד, ובזה תבין מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה כל הכועס עובד עבודה זרה ממש, שהיא היותר שקולה ככל תרי"ג מצוות.
וכן אמרו (סוטה דף ד עמוד ב.ה עמוד א)
מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעיקר, וראוי לגדעו כאשרה ואין עפרו ננער וכו' וכאלה רבות.
והבן זה מאד, כי להיותם עיקרים ויסודות לא נמנו בכלל התרי"ג המצוות התלויות בנפש השכלית, ונמצא כי יותר צריך לזהר ממדות רעות יותר מן קיום המצוות עשה ולא תעשה.
כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצוות'!!
האדם השלם
כאשר באים אנו לתאר את מידותיו של רבינו זי"ע יכולים אנו להשתמש בשתי מילים: האדם השלם.
כמו יהלום נפלא ביופיו, הנקי מכל לכלוך ולו הקטן ביותר, כך היה רבינו, נקי וזך במידותיו.
את מדרגותיו הרוחניות הנשגבות הוא ידע להעלים ולהסתיר, אולם מידותיו הטובות היו ניכרות לעין כל. את זה הוא לא יכל היה להסתיר מבני האדם. אדם ללא שמץ של שנאה, קנאה, כעס, נקימה, נטירה, רק תמיד מלא באהבת ישראל במלואה, לכל אחד באשר הוא.
כל מי שראהו רצה להסתופף בצילו, ולספוג ממתיקותו וקדושתו.
הוא היה תמיד מסתכל בעינים רכות וחודרות, בחמלה ובהבנה אל האדם העומד מולו, ובאהבה אינסופית ללא שיפוטיות וללא שום ביקורת. אהבת ישראל העצומה שהיתה לו, לכל יהודי באשר הוא – הקרינה אל תוך ליבותיהם של הסובבים, וראו בחוש כיצד אנשים שלא הכירוהו נדבקו אליו ואל אישיותו הקורנת.
משלם טובה תחת רעה
אצל רבינו לא היה קיים המושג הנפוץ אצל רבים: "הוא עשה לי רעה – ולמה שאחזיר לו טובה"?
ולכן – גם אצל אלו שלא הכירוהו, וחשבוהו לאדם פשוט (ואף משוגע…) והיו מדברים עליו סרה, ומצערים אותו בכל מיני דברים, ברגע שראה ששורים עליהם דינים – היה טורח ומשתדל להמתיק את הדינים מהם.
מציאות כזו להחזיר טובה תחת רעה, יכול לעשות רק אדם שהוא מושלם באהבת ישראל לכל אדם באשר הוא.
כבוד האדם
היתה לו זהירות מופלגת בכבוד האדם. מצוי היה שבאו אליו אנשים לבקש ברכות על דברי שטות גמורים.
מעולם הוא לא פגע או גער בהם על הבליהם. אדרבה – היה מברכם בסבלנות ומתעניין בדבר כאילו היה זה ענין חשוב העומד ברומו של עולם… בטבע העולם, אדם שסובל יסורים קשים (ובפרט בזקנותו שהעצבים נהיים יותר חלשים) יכולה סבלנותו לפקוע מהר מאוד.
אולם אצל רבינו ראו הפוך.
היתה לו סבלנות גדולה לכל אחד ואחד, וגם כאשר התגורר בשנותיו האחרונות בבני ברק בבית שבו היו ילדים קטנים (שבהכרח היה רעש מסביב), מעולם לא העיר שיהיה שקט, אלא תמיד היה הוא זה ששותק ומשתדל להשלים בין הילדים ולעודד אותם לשמוע תמיד בקול הוריהם.
מה ההבדל בין רכילות ללשון הרע
הוא אף פעם לא היה מוכיח ישירות, שכן היה בעל מידות מתוקנות בתכלית ורחמן גדול מאוד, רק היה פותח למקורבים ספרים ומראה להם מה לקרוא, כדי שיקבלו תוכחה מהספר, לא ממנו. מרוב שלימות ומידותיו האצילות, לא רצה להוכיח את הסובבים אותו כשנכשלו בחטא לשון הרע ולביישם,
אלא היה שואל בתמימות: "תגיד מה ההבדל בין רכילות ללשון הרע"?…
באופן הזה אותו מקורב כבר הבין מה הצדיק רומז לו ועשה תשובה על כשלונו.
סיפור דומה המעיד על זהירותו בכבוד האדם היה כאשר בחודשים האחרונים לחייו, הגיע רב גדול וסיפר שסובל מאוד ממשהו. רבינו שתק ולא אמר לו כלום, שלא רצה להוכיחו שלא ייבוש. הלה המשיך לסבול. משמשו שניחש על מה ולמה באו לאותו רב היסורים, שאל האם להגיד לו כך וכך ברמז שכתוב במקום פלוני על אותו ענין? צעק רבינו: "כך תגיד לו בדיוק!" (הוא אמר את זה לאותו רב, ואכן ההוא שמע פעל בענין, ונושע).
היו פעמים שהיה עושה תיקונים למקורבים שלו, והם שהכירו אותו היטב היטב, ידעו שהוא פועל בשבילם, אולם מאחר וזה כאב להם, הם צעקו עליו. הוא ספג בדומיה את צעקותיהם ולא ענה להם מאומה. ברוב רחמיו הבין מה נצרך לעשות לטובתם, והיה מוכן לסבול את צעקותיהם, העיקר לפעול עבורם טובות גדולות.
מבקש סליחה…
רבינו היה כמו רופא שנאלץ לטפל בחולה אלא הוא היה שואל בתמימות וחכמה "תגיד מה ההבדל בין רכילות ללשון הרע"? ולגרום לו בטיפולו סבל, אולם כאשר הרופא הוא רחום וחנון ובעל לב טוב, הוא מבקש מהחולה את סליחתו על שגרם לו סבל זה. וכן מספרים מקורביו, שכאשר היה נאלץ לצעוק ולבייש אותם )אחר שראה ברוח קודשו ששורים עליהם דינים, תיכף לאחר שראה שנסתלק הדין מהם, היה מבקש את סליחתם.
המשמח
לכל מקום שהיינו מגיעים איתו ולא הכירו אותו היה לו כח המושך בדרך פלא.
הוא היה לבוש שונה מכולם ובכל זאת כולם ביקשו ממנו ברכות ונתנו לו פידיונות, הוא היה מברך אותם בשמחה גדולה, בדרך כלל שהיה מגיע לשמחות לא היה אוכל, הוא בא רק כדי לשמח את בעלי האירוע ולברכם. הוא היה אוסף צדקה מהמשתתפים והיה פועל בקבלת הצדקה הרבה ישועות, ועל ידי הכסף שנתנו לו היה מסדר ענינים מסובכים בדרך נס.
מוותר
משמשו הנאמן שהיה צמוד אליו, העיד שמעולם לא ראוהו מעמיד על מידותיו. תמיד ויתר.
כאשר אמר עצה טובה בעבודת ה', היה אומרה בעדינות פעם אחת , ואם לא שמעו לו, לא חזר על זה שוב.
הוא היה מבין שעוד לא הגיע הזמן, ועדיין הם לא יכולים לקיים את זה.
וממילא היה ממשיך בהתנהגותו איתם כרגיל כאילו לא הוכיח אותם כלום.
"הנאמנות"
מר' יוסף ע"ה היה אפשר ללמוד "קיום התורה" אחד מהדברים שאפשר לרבנים האמיתיים או לאלה שיש להם קשר עם ציבור זה מידת "הנאמנות" שהיה רועה נאמן ולא היה עוזב לי שקשור איתו באים היה נמצא בצרה ל"ע לא היה עוזב אותו לעולם ועוזר לו ומתפלל עליו ומשתתף בצערו ואפילו אם היה מסתכן בשבילו ממש בקטרוגים וסובל בשבילו ייסורים ומוסר נפש ממש
שבדרך כלל לכל אדם יש גבול כמה מוכן בעבור השני אבל כמדובר על משפחתו או בגופו או נפשו, פוחד על עצמו ושם גבול ואומר לעצמו עד כאן אני עוזר לו, יתר מזה אני מפחד שלא יזיק לי וראינו את זה לצערנו אצל כמה רבנים שעזבו באמצע את התלמיד והמסכן נשאר לבדו-לא כן ר' יוסף שהיה נדיר ביותר במידה זו עד הקצה האחרון ורק הבורא יתברך יודע עד כמה היה לו מסירות נפש בעד הפרט והכלל בקבע זיע"א.
האושר שלי שטוב לך
לפעמים שהיו מצבים של דינים קשים ר"ל על מישהו והיה צריך תיקון גדול אז היה ר' יוסף זצ"ל כביכול יורד לחייו של זה התלמיד ומצערו וצועק עליו ומשפילו ואפילו מכה אותו עד כדי כך ורק בשביל להצילו מה"דינים הקשים" ומי שהכירו הבין וראה בליבו עד כמה למרות שזה לפעמים עולה ביוקר לפגוע בשני אפילו לשם שמיים הוא לא נמנע מזה והיה מוכן לשלם ובלבד שישראל לא יסבלו והיה אומר:
"האושר שלי שטוב לך"
אוירה נעימה
למרות כל הייסורים הקשים, ידע רבנו תמיד להשרות סביבו אוירה של נעימות ושלווה, שכן היה ברור לו: אם אני סובל – למה גם אתה צריך לסבול בגללי? ומתוך מידותיו המושלמות ידע להעלים את כאביו עד כמה שיכל העיקר לא לגרום לשני עוגמת נפש.
ר' יוסף זצ"ל היה שר שירים גם בנוסך אשכנזי, ספרדי ותימני כל אחד לפי מה שאהב שידע לשמח את הנדכאים, הרווקים והרווקות שר להם,רקד להם שמחם וברכם ומכניס בהם תקווה ואמונה תמיד, אפילו שאמרו לו צדיקים שאין סיכוי באיזה עניין היה אומר לא לשים לב, השם בטח יעזור אפילו שידע שזה עוד רחוק לא אמר להם, רק רצה שישמחו.
אמונה תמימה
כמפורסם, כאשר היה נצרך לתקן אנשים היה צועק עליהם.
באחד הפעמים שצעק אמר לו משמשו "אל תכעס". תיכף שינה את מראה פניו ואמר: "אני אף פעם לא כועס".
משפט שכזה מעורר תמיהה: אף פעם לא כועס? איך אפשר? זה מציאותי בכלל? והוא בד בבד שר שירים
והרב ארוש היה מסתכל עליו בפלא גדול איך שר ושמח כל כך אולם אצל עובד ה' שכזה, היה ברור:
אם חז"ל הקדושים אמרו "שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" – אם כך איך אפשר לכעוס?
הרי ככל שהאמונה בבורא היא מוחשית וכלשונו של הרמב"ם:
"שהוא לבדו, עשה, עושה, ויעשה לכל המעשים",
אם כן על מה נכעס? על מי נכעס? זה הכל הבורא. הכל!!
רק מי שידע מה עבר רבנו עם בני אדם, יודע להעריך את גודל אמונתו האדירה בהשגחת הבורא – שבאמת הוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים.
בפרק "חוליינו הוא נשא" הרחבנו להראות, שלמעשה רבנו היה מביא על עצמו ייסורים קשים ומרים כדי להגן על הכלל ועל הפרט. אולם העוקב אחר מהלך חייו יבחין, שהוא היה מלופף בייסורים תמיד, כלומר, גם מבלי שהוא יביא את זה על עצמו. כך היו חייו – מסכת של ייסורים.
ייסורים עם חיוך
אולם… אלו היו ייסורים עם חיוך. כמו דוד המלך ע"ה שכל חייו היו מצד אחד מסכת אחת של ייסורים ועוגמות נפש – ובמקביל לזה מסכת אחת של שירה לבורא כך היה אצל רבנו. גם מתוך ייסורי תופת שאחרים היו יוצאים מדעתם, אצלו ראו הפוך, סובל – ושר שירים!
פעם הייתה פגישה בינו לבין הרב ארוש שליט"א והיה סובל באותה עת מפצעי לחץ קשים ברגליו ובחלק התחתון של גופו והיה צורח מכאבים ובד בבד שר שירים והרב ארוש היה מסתכל עליו בפלא גדול איך שר ושמח. ואמר לנו אף פעם לא ראיתי צדיק כזה איך יכול לשיר באמת בתוך ייסורים כאלה ואמר שקשה לו לעזוב אותו וללכת לדרכו ודיבר על זה בשיעוריו שזכה להכיר צדיק כזה שסובל בכאלו ייסורים נוראים בעד הדור.
וכאן נשאלת השאלה הגדולה כיצד אדם מסוגל לעבור את העולם הזה כשכל חייו ייסורי גוף ונפש, ומצד שני כל הזמן החיוך המתוק נסוך על פניו? הוא לא הרגיש את הייסורים? הוא הרגיש, ובכל עוצמתם.
אולם מול זה עמדה לו אמונתו האדירה בבורא יתברך. הוא קיים בכל מאודו את הפסוק (תהלים כג, ד):
"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי…"
גיא צלמות… אולם הוא לא מפחד מכלום כי – אתה עמדי! ה' הטוב איתי תמיד! תמיד!
מצד אחד ייסורים קשים:
"כי אפפו עלי רעות עד אין מספר"… (מ, יג) "אשר הראיתני צרות ורעות"… (עא, כ)
ומצד שני אמונה ובטחון תמימים:
"בטח בה' ועשה טוב…" (לז, ג) "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" (מ, ה) זה היה סודו של צדיק.
מידת אמונה
אמונה, אין פירושה רק – שיש אדון לעולם הזה… אלא, שהאדון הזה הוא טוב, ומיטיב לכל – וכל הזמן.
כלומר: שהוא לבדו , עשה עושה ויעשה, לכל המעשים,
אולם בנוסף לזה שהוא הטוב המוחלט – וממנו לא ייצאו הרעות.
שכל מה שמתרחש כל שנייה ושנייה עם האדם הכל ממש! לטובתו המוחלטת והנצחית!
הכל זה השגחה פרטית מדויקת בכל שנייה ושנייה, לתועלת מוחלטת של האדם.
הבחירה של האדם היא אחת: או – להתעצב, להתמרר, להתרגז, לבוא בטענות, וכו' וכו'
(ובכך חס וחלילה להגביר על עצמו את מידת הדין…).
או – לומר בפה מלא: "תודה אבי שבשמים על עוגמת הנפש או הייסורים שהבאת לי – תודה!
אני מאמין שהכול זה ממך באהבה עצומה, כדי לתקן אותי מכל הגלגולים שלי.
תודה! תודה! תודה!" וכתבו בספרים הקדושים שבאותם רגעים, האדם זוכה לתיקון נפלא מאוד לנשמתו, ונחסכים ממנו ייסורים רבים אחרים.
והכול לטובה – לטובה ממש
כדי להבין כיצד רבנו התעלה לגבהי גבהים באמונתו הנשגבה,
נתבונן נא בלשונו של רבי נחמן מברסלב זי"ע (קיצור ליקו"מ כא):
"כל הצרות, והיייסורים, והגלות, וכל החסרונות שיש לאדם, הן בפרנסה, או בנים, או בריאות הגוף, וכיוצא בזה, הכל הוא רק לפי ערך חסרון הדעת, וכשנשלם הדעת אזי נשלם כל החסרונות, בבחינת, 'אם דעת קנית מה חסרת, ואם דעת חסרת מה קנית'."
כלומר רבי נחמן זי"ע, לא כותב שחלק מהצרות הן מחסרון הדעת אלא כל הצרות – כולן.
כל הייסורים – כולם. כל הגלות – כולה. ואיזה דעת? הדעת שהכול מה' – והכול לטובה – לטובה ממש.
לא נוכל כאן להרחיב בעניין ענק זה.
אנו ממליצים לרכוש את ספרו המופלא של רבי שלום ארוש שליט"א – "שעריו בתודה",
שכאשר אדם יקרא בו – והעיקר – יקיים את ההדרכות שבו, יזכה לחיי אושר ושלווה אמיתיים – והצלחות וישועות גדולות.
רצוננו רק להביא את לשונו של הגה"ק רבי נתן זי"ע תלמידו הגדול של מוהר"ן מברסלב זי"ע:
"כי באמת אם היו הכל שומעים לקול צדיקי אמת ללכת בדרך זה להאמין תמיד בה' יתברך שהכול לטובה, וליתן שבח והודיה תמיד לה' יתברך, בין בטיבו בין בעיקר (בין כשטוב ובין כשרע) כמו שכתוב: 'בה' אהלל דבר, באלוקים אהלל דבר', בודאי היו מתבטלים כל הצרות וכל הגלויות לגמרי וכבר הייתה גאולה שלימה"!
החיוך
רבנו ידע את כל היסודות האלו בכל הקיפם ועומקם ולכן:
אף על פי שהוא לא היה נשוי, ולא היו לו ילדים, והיה גר בבית ישן ועלוב, והמקרר שלו היה ריק, ואנשים בזו לו, וסבל ייסורי גוף קשים כל חייו.
החיוך, היה נסוך על פניו הטהורות. ופיו היה מלא שירה. שירת האמונה וההודיה.
מתוך אמונתו הגדולה הייתה לו שלוות הנפש קבועה. מעולם לא ראו אותו נלחץ משום דבר.
כמו כן מעולם לא דחק את השעה בשום עניין, ולא היה מתעקש שיעשו את דבריו.
הוא היה אומר משהו פעם אחת ואם ראה שזה לא הולך, הוא לא היה מדבר על זה, שכן, היה מתנהג באמונה שלימה בכל מצב ומצב. רבנו שידע שאדם בלי אמונה זה כגוף בלי נשמה, השתדל תמיד להשרות סביבו הרגשה של אמונה וביטחון והוא היה רגיל לומר:
"אל תדאג על מחר כלום, תעשה היום וצדקה, והשם יתברך ידאג לך על הכל בזמנו"…
"אנו לא מסוגלים לעשות שום דבר בלי ה'", "עכשיו אנו לא מבינים כלום, אבל בבוא העת נבין".
השם ישלח
פעם נהיה לי איזה סך כסף ורציתי לחסוך לחתונת ביתי לעתיד, ר' יוסף אמר לי עכשיו תיתן את הכסף הזה לצדקה וכשהיא תתחתן השם ישלח הכל. ר' יוסף זצ"ל היה מעודד את אלה שהיו מתחילים ללמוד שילמדו הרבה דפי גמרא גם בגרסא והיה אומר לו בהתלהבות שזה יעלה בעזרת השם ברצון (בהתקשרות עימו)שהיה מתעניין איזה גמרא ואיזה דף לומדים והיה מתפלל ומברך שיהיה בהצלחה, ר' יוסף היה מעודד אותי לקום בחצות לילה בזמן וצועק וקורא לי כאילו לצורך עצמו אבל היה מתכוון להעירני הוא היה יודע תמיד מה למדנו בכולל למרות שלא היה בא, נשאר בבית,
כף זכות
בתוך שלל מידותיו האצילות, ניחן היה רבנו במידה מרובה במידת כף זכות.
שהיה נוהג במידה זו עד הקצה האחרון לכל יהודי באשר הוא ממש.
ידוע הדבר שמצות "בצדק תשפוט עמיתך" מביאה לאדם את החיים היפים, חיים ללא שנאה ונטירה, חיים ללא הקפדה, וכעס. ברגע – שהאדם רואה מעשה עוולה שעושים לו, או לאחרים (או שמע שעשו לו וכו') ומשתדל לחשוב טוב על הזולת, "שאולי הוא לא התכוון", "ולא שם לב", "ואולי זה לא הוא אלא מישהו אחר", וכו' כל טענה אפשרית שיכולה לשמש סנגוריה על הזולת הוא תיכף מתעלה בעילוי גדול, וזוכה לברכת הגמרא שכשם שהוא דן לכף זכות, כך דנים אותו בשמים לכף זכות.
לדון גם את הרשע לכף זכות
לדון לכף זכות אדם ממוצע זה עדיין אפשרי.
כל מה שצריך זה, רצון לקיים את מצות התורה! אולם לדון אדם שעשה לך מעשה עוולה במזיד?
או לדון סתם ככה אדם רשע וחוטא גדול? זה נראה כלמעלה מכוחותינו. אולם לא כך היה אצל רבנו.
מצווה זו של לדון לכף זכות כל אדם, טבועה הייתה בליבו הטהור, והוא הגיע בה לדרגות נשגבות,
עד שהיה מסוגל לקיים כפשוטו את דברי בעל הליקוטי מוהרן זי"ע (בתורה רפב) שכתב
לדון גם את הרשע לכף זכות וכמו שביאר שם, שעל ידי זה יכולים לגרום לו לחזור בתשובה.
למרות הקושי הטבעי לדון לזכות גם רשע, טרח רבנו בדבר, שכן כל רצונו היה לקרב עוד יהודי ועוד יהודי לבורא ותורתו.
בהקשר לזה מספר משמשו:
"פעם אחת גנב לו מישהו הרבה כסף מהבית, וכמו כן שבר את הדלת ואת הסורגים.
מאחר וידענו היטב מי עשה את זה, אמרתי לרבנו שאותו אדם "רשע וגנב".
ברגע ששמע את זה ממני החל להכות אותי ולצעוק עלי שלא אגיד את זה לעולם!!!
ואף – שבפניו של הגנב הוא צעק עליו בקולי קולות בכדי שיחזור בתשובה ואמר לו בפניו שהוא גנב ושיחזיר את הכסף, אבל למשמש לא הרשה לדבר עליו, שכן במידותיו המושלמות ידע לאהוב גם את החוטא. (סופו של אותו אחד שנכנס לבית הסוהר, והדבר נודע לרבנו. משמשו סיפר שהוא ראה אז על פניו שיש לו צער)
ומעשה בשניים שהיו פגומים בעניין עריות רח"ל, אולם לא הבינו בכלל מה הם עושים שכן היו סבורים שאין בכך כלום. רבנו היה מקרבם מאוד ומברכם, וכאשר שאל אותו משמשו: הכיצד אתה מקרב ומברך שניים כאלו? היה עונה לו: מה אתה רוצה הלא הם כמו תינוקות, לא יודעים כעת כלום. את התוצאות של פעולתו איתם ראו בהמשך, כאשר הם נקשרו אליו בעבותות אהבה והפכו לשומרי תורה ומצוות ובעלי מידות טובות.
יש לו כיפה רוחנית
מעשה נוסף היה באחד שלא היה חובש כיפה, שרבנו אמר למשמשו בפניו של אותו אחד:
"יש לו כיפה רוחנית, רק אתה לא רואה אותה"…
וכגודל עבודתו הגדולה לדון כל אחד לכף זכות, כך הקפיד מאוד שלא ידונו לכף חובה, שכן ידע את גודל הנזק ואז הוא היה עונה לו: מה אתה רוצה הלא הם כמו תינוקות, לא יודעים כעת כלום והקטרוג שנגרם בשמים על אדם שדנים אותו לכף חובה,
(ובפרט אם חס וחלילה דנים את כלל ישראל לכף חובה).
וכך ראו בחוש, שמי שהיו לו מחשבות של שנאת חינם, תיכף היה רבנו צועק עליו צעקות גדולות ועוצר אותו ממחשבות אלו, כדי שלא יעורר את מידת הדין עליו ועל זולתו.
ניתן היה לראותו יושב בבית הכנסת מול היכל הקודש וזועק להשי"ת:
עד מתי אתה עושה ככה לבניך? עד מתי יהיו בגלות? והיה מלמד עליהם כף זכות.
(כדאי לעיין בספר שמירת הלשון ולראות את גודל מעלת מלמד הזכות על כלל ישראל).
בן צדיק
הרבה פעמים ביקשנו ממנו ש"יגזור" דברים והיה צוחק ואומר:"אני לא צדיק ,אני בן צדיק".
הוא היה גוזר ומיד אחר כך זה היה מתקיים ואם היה למישהו איזה קפידה על מישהו, והיה מבקש מר' יוסף שיברך שאותו אדם ייענש היה מסרב ומברך שיחזור בתשובה וכמה פעמים הייתי אומר לו אפילו על ערביים שיברך שימותו והיה אומר שגם הם יחזרו בתשובה ויהיו חסידי אומות העולם.הוא היה תמיד דן לכף זכות!
נקיות לשונו
על הפסוק "ומן הבהמה אשר איננה טהורה", דורשת הגמרא שאף שהיה אפשר לקצר ולכתוב "ומן הבהמה הטמאה", התורה האריכה בלשונה, כדי לא לכתוב את המילה "טמאה" – וללמדנו בזה את גודל חשיבות העניין הזה של נקיות הלשון.
מופלא היה רבנו בטהרת לשונו. הוא לא יכול היה להעלות על פיו את המילה "לא", "רע", "נפלתי".
כל דבר שמשתמע ממנו לשון שלילית נמחק מהלקסיקון שלו. פה זך וצח.
גם את המילה "רבנית", שלפעמים נשמע כמו רע-בנית, הוא לא היה אומר אלא היה קורא "טוב-בנית".
או את המילה: "משטרה" שנשמעת כמו משטר- רע,היה אומר:"משטר טוב".
ומכאן הוא הגיע לשלמות העליונה בשמירת פיו מדיבורים האסורים .
כל מי שהכיר את הצדיק המופלא ראה שהוא נוהג בזהירות מופלגת בשמירת לשונו.
בגאוניותו, ידע היטיב את כל מאמרי חז"ל אותם ליקט החפץ חיים בספרו שמירת הלשון הנוגעים לנושא חמור זה, והקפיד ביותר על שמירת הפה מכל משמר, שלא יעלה בפיו שום שמץ גנאי על הזולת ולא משנה על מי זה יהיה,
(וכבר ראינו כיצד הקפיד כששמע שאמרו על הגנב שהוא רשע וגנב…)
ידע רבנו היטב את מה שכתב החפץ חיים בספרו, 'שמירת הלשון':
מי ששומר את פיו ולשונו מלדבר דברים אסורים: מתקן ומקדש כלי האומנות המיוחד לאיש הישראלי, וכל הדברים שידבר אחרי כן בתורה ובתפלה יעלו למקור שרשם למעלה (בדברי הקדושה שהאדם מדבר בעולם הזה לפני השם יתברך, נבראים למעלה עולמות ומלאכים קדושים, ויהיו אחרי כן מליצים ופרקליטים עבור נשמתו), וינצל מכל העונשים הבאים על ידי החטא הזה.
ונקרא בשם "איש" (כי כאשר כוח הדיבור פגום, הוא רק בגדר חי שאינו מדבר), ומלאכי השרת מלמדין עליו זכות, ויתלבש עליו רוח הקדושה, ומביא את עצמו לידי השפעה בעולם הזה, וזוכה למעלה גדולה בגן העדןבעבור כל רגע ורגע שחוסם פיו, זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער, ומסיר מעל עצמו קנאת אנשים, וכל אחד יאהבנו וימסור לו סודותיו ולא ידברו עליו לעולם'.
(עיין שער הזכירה פ"י ע"א)
ובספרו 'זכור למרים' כתב החפץ חיים:
'כי כל כך צריך האדם שיתחזק בשמירת הלשון, עד שישווה בדעתו איסור זה של דבור אסור ממש כאכילת חזיר או נבלה בלי שום הבדל כלל, דכי מפני שעל חלק הדבור שיש בו כמה לאוין ועשין הוא גרע חס ושלום מאסור חזיר או נבלה?' ואמרו חז"ל במדרש תנחומא מצורע – 'אמר הקדוש ברוך הוא אם רצונכם להימלט מן הגיהינום, הרחיקו עצמכם מלשון הרע, ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא'.
והרמב"ם בהלכות דעות (פרק ז' הלכה א-ו):
"המרגל בחברו עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא תלך רכיל בעמיך".
ואף על פי שאין לוקין על דבר זה, עוון גדול הוא, וגורם להרוג נפשות רבות מישראל.
לכך נסמך לו: "לא תעמד על דם רעך".
איזהו רכיל – זה שטוען דברים והולך מזה לזה, ואומר כך אמר פלוני וכך שמעתי על פלוני.
אף על פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם.
יש עוון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע – והוא המספר בגנות חברו,
אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חברו. אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר:
כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו, ואמר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב:
"יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדלות".
אמרו חכמים: שלש עבירות נפרעים מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא,
עבודת כוכבים וגלוי עריות, ושפיכת דמים – ולשון הרע כנגד כולם.
ועוד אמרו חכמים: כל המספר בלשון הרע, כופר בעיקר (בבורא),
שנאמר: "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו".
ועוד אמרו חכמים: שלושה לשון הרע הורגת:
האומרו, והמקבלו, וזה שאומרים עליו. והמקבלו יותר מן האומרו". (עד כאן מהרמב"ם).
ונסיים בדברי הגאון מווילנא במכתבו המפורסם:
"והכול יביא במשפט על כל דיבור ולא נאבד אפילו דיבור קל.
ולכן אני מזהירך שתרגיל בכל היותר לישב יחידי כי חטא הלשון על כולו, כמאמר חכמינו ז"ל
(תוספתא פאה פ"א) אלו דברים שאדם אוכל כו'. ולשון הרע כנגד כולם.
ומה לי להאריך בזה העוון החמור מכל העבירות…
ועד יום מותו צריך האדם להתייסר ולא בתעניתים וסיגופים רק ברסן פיו ובתאוותו, וזהו התשובה וזה כל פרי העולם הבא כמו שכתוב כי נר מצווה וגו' אבל ודרך חיים תוכחת מוסר, וזהו יותר מכל התעניתים וסיגופים בעולם, וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולין לשער…
אבל העיקר לזכות לעולם הבא בשמירת פיו, וזהו יותר מכל התורה והמעשים, כי הפה קדש קדשים".
אדם שמצד אחד בקיא בכל זה, ומצד שני ניחן באהבת ישראל לכל אחד ואחד באשר הוא – יכול להגיע למדרגה הרוחנית הזו של שלימות בשמירת הפה מדיבור אסור, עד שמעולם – אבל מעולם, לא שמעו ממנו שום דבר גנאי על אף אדם בעולם! מכאן גם נוכל להבין קצת, כיצד זכה לדרגות הנשגבות של רוח הקודש, שכפי שמובא בזוהר הקדוש אדם השומר את פיו זוכה לכך. ונסיים במעשה אחד מיני רבים הממחיש את גודל זהירותו ונקיות לשונו, ופחדו הגדול מלדבר על בני אדם וגם כשהדבר מותר על פי ההלכה.
אדם אחד שנראה בעל חזות קדושה נכנס לביתו לבקש צדקה.
הלה סיפר על מקרה קשה בביתו והיה נראה כדובר אמת.
משמשו סיפר שמאחר והיה אז דחוק בכסף, שאל את רבנו האם לתת לו.בתחילה הוא לא ענה והתחמק.
ולבסוף אמר תן לאביך יותר טוב. נתתי לאיש הזה סכום מועט יחסית למה שרציתי.
לבסוף נודע לי שהלה היה לוקח סמים.
שוב ושוב
מכניסת השבת היה לו אור שמאיר על פניו והיה צועק משבת בבוקר :
"שבת! תדליקו נרות והיה נראה שגופו היה בוער באש השבת כבר מכניסת שבת.
ר' יוסף היה שתקן גדול ורב היום היה מתבודד בביתו וגם כשהיה אצלנו לא היה מדבר הרבה , וכשהיה צריך לפעול משהו היה חוזר על אותו השם כמה פעמים ושואל מה שמו ושם אימו והיכן גר ושוב שואל ועונים לו שוב.
דלי
היו זמנים שהיה מבקש שנשים לידו דלי ריק והיה דופק עימו על הרצפה וקורא לנו שנבוא אליו ,היה לו בזה הרבה כוונות ,אחת מהן שהייתה שכנה שהיו לה הרבה בעיות ,והיה דופק עם הדלי חזק עד שעשה לה לב נשבר כאילו הנשמה שלה הרגישה והיו גרים שם גם אנשים שמוגדרים כעבריינים והיה עושה להם גם כך וגם היה צועק צעקות , הם פחדו ממנו והם בעצמם אמרו-"זה צדיק" ופחדו לדבר איתו
מידת הכרת הטוב
חלק נכבד בתוך עבודת ה' שלנו, תופס העניין הנקרא הכרת הטוב, להכיר טובה לזה שעשה לך טובה, לא לקבל כל דבר כמובן מאליו.
ועניין זה כל כך גדול, עד שחז"ל אמרו שמי שכופר בטובתו של חברו סופו שיכפור בטובתו של מקום.
כלומר אותו אחד שלא יודע להכיר טובה לחברו על טובותיו שגמל עימו – גם לא יכיר טובה לבורא על חסדיו המרובים שגומל איתו.
רבנו שמושלם היה במידותיו הייתה לו הכרת הטוב עד הקצה האחרון למי שעשה לו איזו שהיא טובה,
והיה מוכן לטרוח ולבוא לביתו או לבית הוריו בכדי לברכם ולפעול להם מה שצריכים.
למה תחשבו עליו ככה
פעם הגיע רב פלוני לאחר חודש שלא הגיע ולא טלפן לשאול בשלום הרב כלל.
ואני הייתה לי קפידה עליו שבא רק כשצריך איזה ברכה ולא דואג על שלום הרב לכאורה, והחלטתי בדעתי שכשיגיע בפעם הבאה לא אתייחס אליו כלל ור' יוסף זצ"ל שידע מחשבותיי לא ברך את אותו רב כלום.
כמה שניסה שוב ושוב ור' יוסף שותק לא מדבר כלום.
עד שנהיה מצב לא נעים שאותו רב היה נבוך מאוד ולא הבין מדוע הרב לא מברכו (שלא רצה לעבור על דעתי) שהקפדתי על כבודו. לבסוף ריחמתי על אותו רב ונרצתי לגשת ביניהם אמר לאותו רב תגיד לאליהו שיסכים והוא לא הבין מה הוא מדבר. ואני אמרתי ר' יוסף תברך אותו לא הבין מה מדבר ואני אמרתי ר' יוסף תברך אותו והחל מברכו כרגיל והחל מברכו כרגיל וראינו כמה נעלות מידותיו שעל עצמו לא הקפיד כלל שלא שאלו לשלומו, אבל לעבור על רצוננו לא היה מוכן זיע"א.
הוא לא היה משבח שום אדם בעולם רק אם היו מדברים על איזה אדם לשון-הרע היה אומר להם ברוח- הקודש:
"אתם יודעים פלוני הוא כך וכך ויש לו מעלות רבות ולמה תחשבו עליו ככה?
והיה משבח אותו בפניהם והיו מבינים ומתביישים ומשנים דעתם עליו.
ענוה
אותה מילה המבטאת את כתר שלימות המידות, שהזוכה לה יגיע אל הכל.
וכך כותב המקובל האלוקי רבי משה קורדובירו זי"ע בספרו תומר דבורה (פרק ב'):
"והעיקר שיתפוס באותה שהיא מפתח הכל – הענווה. מפני שהיא ראש לכולן , בחינה ראשונה בכתר ותחתיה יוכלל כל וכו', וכאשר ייגע תמיד להשיג המידה הזאת, כל שאר המידות נגררות אחריה וכו'".
הרמב"ן באגרתו המפורסמת כתב עליה:
'שהיא מידה טובה מכל המידות טובות שנאמר 'עקב ענוה יראת ה', ובעבור הענווה תעלה על ליבך מדת היראה וכי תיתן אל לבך תמיד מאין באת, ולאן אתה הולך, ושאתה רימה ותולעה בחייך, ואף כי במותך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך הכבוד וכו' '.
וכאן אומר הרמב"ן בצורה חד משמעית לאיזה דרגות יזכה האדם הזה:
'וכאשר תתנהג במידת הענווה להתבושש מכל אדם ולהתפחד ממנו ומן החטא – אז תשרה עליך רוח השכינה, וזיו כבודה וחיי עולם הבא'!
דברים דומים כתב גם האורחות צדיקים בשער הענווה:
'הענווה היא סולם לעלות לדרכי הקדוש ברוך הוא שנאמר (תהלים כה, ט)
'דרך ענווים במשפט וילמד ענווים דרכו', וממנו יגיע להשיג יראת השם ברוך הוא, שנאמר (משלי כד, ד)
'עקב ענוה יראת ה". השכינה שורה על הענווים, שנאמר (ישעיהו נז, טו): 'אשכון ואת דכא ושפל רוח', וכו".
כזה גם כתב רבי אלימלך מליז'נסק זי"ע בספרו "נועם אלימלך": '
שורש כל השורשים לאחוז במידת הענווה'. (פרשת בא)
'ענוה הוא המקור והשורש של כל דבר קדושה והוא המקיים הכל' (פרשת עקב)
'אחר שיבוא האדם למדת הכנעה וענוה אז יראתו ואהבתו שלימה בעבודת הבורא יתברך' (פרשת כי תבוא)
ומהי הענווה? במילים ספורות הגדיר אותה הרמ"ק בתומר דבורה שם:
והנה עיקר הענווה, 'הוא שלא ימצא בעצמו ערך כלל, אלא יחשוב שהוא האין'…
דברים דומים כתב רבנו חיים לוצאטו זי"ע בספרו המפורסם מסילת ישרים (פרק כב בביאור מדת הענווה):
"הנה כלל הענווה הוא היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה וזה הפך הגאווה ממש".
(הוא מדריך שם בפרק כב, וכג בלשונו הנפלאה, כיצד עושים את זה בפועל).
מידת הענווה
בבואנו לעקוב אחר מידת הענווה של רבנו עומדים אנו משתוממים לאיזו דרגה אדירה הוא העפיל בקניית מידה נשגבה זו של הענווה. אדם ששומע כרוזים בשמים, אדם שיודע נסתרות בני האדם אדם שצופה עתידות, אדם שפועל ישועות מופלאות במחשבה, או במילים ספורות – שאין להם לכאורה קשר אל הישועה הנצרכת…
אדם שיודע את דרגתו הרוחנית השמימית – ולכן היה אומר:
"אין לי רשות לגלות מי אני" או שלסובבים אותו אמר "אני גבוה מעל גבוה".
ובכל זאת, מידת הגאווה לא דבקה בו אפילו כגרגיר אבק, כל כולו שפלות וענוה עד אין קץ ותכלית!
כאשר היו מבקשים ממנו ברכה היה שגור על לשונו המשפט: "בן צדיק גוזר, והקב"ה מקיים".
חכמינו אמרו – צדיק גוזר והקב"ה מקיים, אולם הוא בגודל ענוותנותו אמר:
אני בן של צדיק – ומכוח זה אני גוזר. מתוך ענוותנותו האין סופית, הוא דאג להשרות סביבו תמיד אוירה של נעימות שלא תהיה לאנשים יראה ממנו, שירגישו שהוא חלק מהם.
'יוסלה'
מכיריו מספרים שהיה מתהלך לו שם ברחובות תל אביב לבוש במכנסי חאקי קצרים וחולצה עם שרוולים קצרים, חייכן, ומתנהג עם כולם כיהודי תל אביבי זקן וחביב. רבים קראו לו שם 'יוסלה'. לא 'ר' יוסף', לא 'כבוד הרב', לא 'רבנו'. כלום. 'יוסלה'… כאילו היה אחד מהשוק… אולם הוא רצה את זה בכל מאודו.
את השפלות, הענווה בשלמותה, להתנהג עם כולם כחלק מהם ממש,
(ומשם להעלות אותם, ולקרבם לבורא ולתורתו.)
מי שהיה מגיע אליו קבוע היה מרגיש בנפשו ביטול גמור ומי שהיה מחזיק בידו של ר' יוסף כמה דקות ברציפות היה לו ביטול התאוות ממש נרגש והיה שותל בליבם של הקרובים אליו ענוה פשוטה ושפלות שורשית בלב ועוד מתנות רוחניות שרק לאחר שנפטר אזי מרגישים זאת בנפשם כמה רגישים לעניינים מסוימים שלא כל אדם זוכה לזה ורק כשהיה בחיים חיותו לא שמו לב לזה שחשבו שזה מובן מאליו.