כי אם עשות משפט, ואהבת חסד , והצנע לכת עם אלוקיך
הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' אלוקיך דורש מעמך, כי אם עשות משפט, ואהבת חסד , והצנע לכת עם אלוקיך"(מיכה ו' ח')
"על 3 דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים" ( אבות פ"א)."
הנביא מעביר לנו מסר חד וברור מהשמים:
אתה מעונין בן אדם לדעת מה ה' אלוקיך רוצה ממך? שתאהב לעשות חסד!
לא לעשות חסד כדי לצאת ידי חובה, אלא לאהוב את זה, לחפש את זה איפה שרק אפשר, תמיד, ולכל אדם.
זה נקרא "אהבת חסד". וכתב על זה רבינו החפץ חיים זי"ע בספרו 'אהבת חסד':
ומה שאמר "ואהבת חסד", ולא אמר "כי אם עשות משפט וחסד",
רוצה לומר, שלא תחשוב בנפשך, שבזה שאתה עושה לפעמים חסד, אתה יוצא בזה בשלמות,
כי אם שהאדם צריך להיות לו אהבה למדה זו של חסד, וידוע דיש נפקא מינה גדולה (הבדל גדול)
בין דבר שהאדם עושה מצד ההכרח, לדבר שהוא עושה מצד האהבה.
כל רצונו בעולם הוא לעשות לזולת טוב
והאות לזה ההנהגה שכל אדם מתנהג עם בנו במזונותיו וכאן,
ניצבת לה דמות של ענק של צדיק שכל רצונו בעולם הוא לעשות לזולת טוב ובמלבושיו ובנשואין שלו,
ובכל דבר מצד האהבה שהוא אוהבו, הוא מתנהג עמו הרבה יותר מכפי חיובו בכל זה,
ומתבונן תמיד איך להיטיב עם בנו, אף שאיננו מבקש מאתו דבר, והוא שמח וטוב לב כשמיטיב עמו.
כן ממש בענין זה של חסד, כשאדם יהיה לו אהבה למדה זו, יהיה מחפש בכל כחו,
איך לעשות חסד עם חברו , וגם יעשה הכל בעין יפה… את הכל יעשה בגדר האהבה ולא בגדר ההכרח'.
כל מהותו בעולם של רבינו הטהור, היה לעשות טוב לזולת, בגוף, בממון, בנפש, בעולם הזה, ובעולם הבא.
עולם החסד המופלא
כל כולו קודש לעם ישראל. הוא עצמו חי בעניות מדהימה בבית דל שמסתובבים בו עכברים וחתולים,
מקרר ריק ממאכל (מלבד אוכל שהיה מביא משמשו המסור) אולם לאחרים יתן הכל.
"והכל" – פירושו – הכל! במצב החשוך בו אנו נמצאים, קשה לנו להבין כיצד ישנה מציאות
של אדם שאין לו בעולמו כלום מלבד – לעשות טוב לזולת, בכל דרך שרק יוכל.
טבעו של האדם לחשוב על עצמו.
שיהיה לו טוב, ושיהיה לו נוח, שיהיה לו נעים, ושתהיה לו פרנסה, שיהיה לו שלום בית וכו'.
וכאן, ניצבת לה דמות של ענק מדורות קודמים, של צדיק שכל רצונו בעולם הוא לעשות לזולת טוב,
שלא רוצה לעצמו כלום. בטרם נציץ אל תוך עולם החסד המופלא שמילא את כל עולמו של רבינו,
לכל אורך ימיו ושנותיו, ולזכות ללכת בדרכיו, צריכים אנו להתבונן, עד כמה התורה דורשת מהאדם לעסוק בדברים אלו, לא כדי לצאת ידי חובה, אלא כחלק בלתי נפרד מחייו היהודיים.
רבינו החפץ חיים זי"ע בספרו 'אהבת חסד' פתח לפנינו פתח להבין מה רצון הבורא מאיתנו בנושא זה:
1.
.ולא פעם אחת הזהיר אותנו השם יתברך על זה, כי אם בשמונה מקומות אמר כענין הזה. ולבד זה כל התורה מלאה מזה.
2 .
כפי גדר ההרגל שהרגיל אדם עצמו במדת הטוב והחסד כל ימיו,
כן לפי ערך הזה יקבל אחר כך השפעת טובו ורב חסדו של הקדוש ברוך הוא בעולם הזה ובעולם הבא.
ובכמה מקומות בכתובים וגם במאמרי חז"ל מצינו שהשוו את מדה הקדושה הזו לתורה,
בין להנצל על ידה מכל צרה בזה ובבא, ובין שיזכו על ידה לכל טוב.
3 .
היא מועלת לכפרת עונותיו של אדם , וכדכתיב (במשלי ט"ז ו'):
"בחסד ואמת יכפר עון" ואמרו חז"ל (בברכות ה':) חסד – זו גמילות חסדים שנאמר (משלי כ"א כ"א):
"רודף צדקה וחסד וגו'". אמת – זו התורה, שנאמר (משלי כ"ג כ"ג): "אמת קנה ואל תמכר".
ואיתא באבות דר' נתן (פרק ד', ה'):
פעם אחת היה ר' יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה ר' יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב.
אמר ר' יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל.
ואמר לו: בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה.
ואיזה? זה גמילות חסדים, שנאמר (הושע ו' ו'): "כי חסד חפצתי ולא זבח".
4 .
וראה עוד כח המידה הקדושה הזו, שהיא מועלת להאריך ימיו של אדם.
וכמו שמצינו בני עלי (ראש השנה י"ח.), וכו'. וכדכתיב (שמואל א', ג' י"ד):
"ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה".
ואמר אביי: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בתורה ובגמילות חסדים.
5 .
וגם היא מועלת להנצל מחבלו של משיח, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צ"ח:): שאלו תלמידיו את רק אליעזר:
מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? אמר להם: יעסוק בתורה ובגמילות חסדים.
6 .
והזכות הזה עומד לו לאדם לכל הדורות שאחריו, כמו שאמרו חז"ל: (בילקוט תהלים רמז תתנ"ט)
החסד עומד לו לאדם עד סוף כל הדורות, שנאמר (תהלים ק"ג י"ז): "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו".
7 .
ומצוה זו היא עושה שלום גדול בינינו לבין אבינו שבשמים, כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא דף י'.):
אמר ר' אלעזר בר' יוסי: כל צדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה,
שלום גדול ופרקליטין גדולים בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר, וגו'.
8 .
והמדה הזאת היא עומדת ברומו של עולם ממש, להמתבונן בתורה את גודל ענינה.
וזה לשון המדרש רות פרשה ה' ד':
בוא וראה, כוחן של בעלי צדקה וגומלי חסד, שאין חוסין לא בצל שחר, ולא בצל כנפי ארץ,
ולא בצל כנפי שמש, ולא בצל כנפי חיות, ולא בצל כנפי כרובים, ולא בצל כנפי שרפים,
אלא בצל מי שאמר והיה העולם, שנאמר ( תהלים ל"ו ח'): "מה יקר חסדך אלהים ובני אדם צל כנפיך יחסיו".
9 .
אם עסק בתורה ובגמילות חסדים, ועל ידי זה נתעורר מדת החסד העליון, על כן כשמזדמן לו לאדם עת צרה,
חס ושלום, הקדוש ברוך הוא בעצמו הוא הדין שלו בענין הזה, ומנהיג אותו בחסדו, ובודאי ינצל.
מה שאין כן כשעסק בתורה לבד, ובגמילות חסד לא עסק כראוי לו, לא נתעורר על ידו למעלה מדת החסד גם כן כראוי.
ועל כן אם נזדמן לו לאדם אחר כך איזה צרה, חס ושלום,
ומסתמא יש עליו אז מלמעלה גם כן איזה דין, לא יוכל להנצל לגמרי מכוחות הדין שלא לשלוט בו.
וזהו כונת מאמרם (עבודה זרה י"ז): כל העוסק בתורה בלבד ולא בחסד, דומה כמי שאין לו אלוה.
היינו, שיגן עליו השם יתברך בעצמו ברחמיו ובחסדיו מכוחות הדין, שלא ישלטו בו,
כיון שהשליך את מדות הקדושות ההם אחרי גוו.
10 .
גם הוא תועלת לאדם להנצל מיצר הרע, כדאמרינן (בעבודה זרה דף ה':):
אשריהם ישראל, שבזמן שהם עוסקים בתורה ובגמילות חסדים, יצרם מסור בידם, ולא הם מסורים ביד יצרם, שנאמר וכו'.
11 .
גם נכלל בזה הכתוב עוד ענין נחוץ. והוא, שכמה פעמים יזדמן, שגם הוא בעצמו יצטרך לאיזה טובה וגמילות חסד, וישלם לו ה' כגמולו:
אם דרכו לרחם על הבריות ולחוננם, גם עליו ימשך רוח חן, וייטיבו עמו.
ואם להפוך, חס ושלום, יעשה לו כגמולו גם כן. וזהו שכתוב: "מלוה ה' חונן דל וגמלו ישלם לו".
12.
גם יתבונן האדם, איך יוכל לישא פניו אל הקדוש ברוך הוא ולבקש מלפניו,
"שים שלום טובה וברכה חן וחסד ורחמים עלינו וכו'", אם בעצמו אינו רוצה לרחם ולעשות חסד לחבירו?!
ובאמת גם כל הבקשות, שאדם מתפלל להקדוש ברוך הוא שייטיב ויתחסד עמו,
אם אינו הולך בעצמו בדרכי החסד, קשה מאד שתתקבל תפלתו לפני השם יתברך.
ובפרט ענין פרנסה, שאדם מבקש תמיד לפני השם יתברך, שהוא תלוי רק בחסדו של הקדוש ברוך הוא,
וכמו שאנו אומרין בתפלה: "מכלכל חיים בחסד".
מה שאין כן כשירגיל עצמו תמיד במדה טובה הזו, בודאי תתקבל תפלתו לפני השם יתברך, ויעשה בקשתו.
13 .
ומה טוב היה, אם זה הענין היה מתפשט בעמנו עם קדוש, שכולם יזדרזו למצוה זו.
ועל ידי זה היה נתמלא כל העולם כלו במידת החסד, וממילא היו מתבטלים כל התלאות וכל הצרות מן העולם.
ולדעתי, זהו כונת מאמרם בתנא דבי אליהו (רבה פרק כ"ג):
כשהיו ישראל במצרים, נתקבצו כולם וכו', וכרתו ברית יחד לגמול חסד זה את זה.
שכל הכלל כלו – בין העשירים ובין הפחותים מהם – ראו בכל מה שיש ביכלתם לגמול חסד זה את זה.
וזה מדת החסד שהיה ביניהם, אחד מן הדברים שסבב את הגאולה לישראל'.
ובמאמר "עצה ותושיה" (מכתבי מרן החפץ חיים זצוק"ל) כתב:
'ושני העניינים האלו (תורה וחסד) יש בכוחם להציל את האדם מחבליו של משיח
אם רק יעסוק בהם ולא ירפה מהם, וזה נרמז באומרו יעסוק, מלשון עסק .
וכשם שהאדם בעסקיו מחפש עצות ותחבולות, ולא ינוח ולא ישקוט, והוא שקוע ראשו ורובו בעסקיו שיעלו מעלה מעלה ויכניסו לו רווח, כן על האדם לעסוק תמיד בשני העניינים האלו,
ויחפש אופנים שונים כדי שיתרבו זכויותיו שיעמדו לו בעת צרה ומצוקה.
והנה, כשם שבעסקים הגשמיים יש דרגות דרגות…
וכן בענין החסד יש גם כן דרגות ואי אפשר לבארם פה כי רבים הם ומבוארים באריכות בספרי אהבת חסד.
והעיקר בזה הוא, שיראה האדם לעסוק בחסד בכל יכולתו, הן בגופו הן בממונו,
וגם בזה יעסוק בתמידות ולא יעבור עליו יום אחד שלא יקיים מצוות חסד גופו או בממונו אם יזדמן לו,
דבזה הוא מעורר מדת החסד לפני הקב"ה שיש בכוחה להפוך מדת הדין הקשה לרחמים'.
וכן הוא כתב שם בספרו אהבת חסד: 'כיון שכל כך גדול קדושת מדת החסד, שכל התורה מלאה מזה,
כמה יש לו לאדם להחזיק במדה הקדושה הזו, שלא להתרפות ממנה כל הימים אשר הוא חי על האדמה.
ולזה כתיב בתורה (דברים י"ט):
"וללכת בדרכיו כל הימים", דהיינו שלא יסתפק בה שעושה חסד פעם אחת בחודש, או בשבוע'.
ההתבוננות והלימוד שלנו בדברי חז"ל הקדושים, ורבותינו זי"ע,
יתן לנו את הכח לילך בדרכו של רבינו, ויהיו מעשינו לעילוי נשמתו הטהורה.
ובחבורתו נרפה לנו
בספר ישעיה פרק נ"ג מובאים פסוקים המתארים את המשיח:
"איש מכאובות וידוע חולי, וכמסתר פנים ממנו נבזה ולא חשבנוהו.
אכן חולינו הוא נשא, ומכאובינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו, נגוע חולי מוכה אלקים ומעונה.
והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעונותינו, מוסר שלומינו עליו ובחבורתו נרפא לנו".
זה אני
סיפר אחד המשמשים: כאשר היו מקריאים לפניו את זה, אמר בכובד ראש: "זה אני".
בשתי מילים, גנז הצדיק את סודו הגדול.
וכפי שהעיד עליו אחד הנסתרים, שהיתה לו נשמת משיח בן דוד שעליו נאמרו פסוקים אלו.
"חולינו הוא נשא, ומכאובינו סבלם, והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעונותינו ובחבורתו נרפא לנו".
צורת חייו העידה שהוא אומר לקב"ה: אני לוקח עלי – את עוונות הדור.
ויהיו היסורים קשים עד אין קץ, באופן שהשכל האנושי לא יכול להשיג.
מצידו לקחת הכל עליו – ולחסוך מהרבה צדיקים לסבול עבור הדור.
ואכן… דברים נוראים התרחשו תיכף אחר פטירתו.
בבת אחת החלו לחלות גדולי הצדיקים הנגלים והנסתרים, (ויש מהם שהגיעו עד שערי מוות)
וצדיקים אחרים החלו להפטר מן העולם בזה אחר זה…
הרועה הנאמן
הוא עמד כמו הרועה הנאמן, משה רבינו, לבטל אותם שוב ושוב, בדרכו שבחר לו המתבוננים לעומק הבינו,
שעד עכשיו , היה מי שלקח על עצמו הכל, וכאשר נסתלק לבית עולמו – והקטרוגים על העוונות גברו,
היו צריכים כמה וכמה צדיקים להפטר מן העולם, ואחרים לחלות במחלות קשות.
מגן הדור
"חולינו הוא נשא, מכאובינו סבלם", את המחלות והכאב שהיו צריכים לבוא על הכלל והפרט נשא הוא עליו.
כתב בספר הקדוש נועם אלימלך (פרשת חוקת):
"איזוהי עבודה שהצדיק יכול על ידה לבטל גזרות ולהשפיע לעולם, הוי אומר זה מסירות נפשו הקדושה והטהורה בשביל כל ישראל ונתאחד באחדות השלמות האמיתי".
רבינו הקדוש היה מיחידי הסגולה ששתל הקב"ה בכל דור ודור, שהיו מוכנים להקריב את חייהם בשביל הצלת הפרט והכלל.
הוא העפיל לדרגות נוראות במסירות נפשו עבור כלל ישראל.
בקבלתו עליו מרצון, יסורים נוראים שונים ומשונים, שגרמו לסובבים אותו להזדעזע, לבכות עליו, ולהתחנן לפניו שיפסיק להביא על עצמו יסורים.
אולם, הוא ברוב צידקותו הנשגבה המשיך בדרכו,
כשהקו המנחה אותו היה: לעשות הכל – כדי שיהודים לא יסבלו בגלל עוונותיהם.
קבלת היסורים
היסורים שמילאו את כל חייו היו כל כך רבים עד שתמיד אמר שלא היה לו יום אחד טוב בחייו…
כפי המובא בפרק רוח הקודש, הוא ידע כל הזמן מה קורה, ואיזו גזירות עתידות לרדת ח"ו מן השמים,
ועמד כמו הרועה נאמן משה רבינו, לבטל אותם שוב ושוב, ובדרכו שבחר לו, קבלת היסורים במקום שיבואו על אחרים.
הדבר הגיע עד כדי כך, שאחד המשמשים סיפר שבשנים האחרונות שאנשים היו רוצים לספר לצדיק את צרותיהם,
היה המשמש מפחד שלא ישמע, שכן, אם הדבר היה לפני שנגזרה עליהם גזירה, הוא ברוח קודשו ידע את זה,
והיה צועק עליהם בקולי קולות בכל מיני לכאורה "אשמות שוא", עד שהיה מבטל מה שנגזר עליהם בשמים.
אולם – אם זה היה לאחר שכבר נגזרה הגזירה, היה מקבל עליו באופן קבוע יסורים כדי לבטל מהם את הגזירה
מטרת חלק זה, אותו נציג לפני ציבור, הוא להראות לאדם החפץ לעבוד את בוראו – עד כמה יש לו לטרוח ולהשתדל בטובת הזולת, ובטובת הכלל ישראל,
וכלשון בניו של רבינו חיים מוולוז'ין זי"ע (תלמיד הגאון מוילנא זי"ע)
שאמרו, שאביהם היה תמיד אומר להם, שהאדם בא לעולם כדי להועיל לאחרים.
כמובן שאין הכוונה לנסות לחקות את רבינו, אלא רק לשנות את מהלך החיים, בו האדם חי רק את עצמו,
דואג לעצמו, חושב על עצמו, וכל עולמו מסתובב סביב עצמו.
לנסות ללמוד מדרכם של גדולי העולם ההפוכה לגמרי:
ה"עצמם" לא מענין אותם, וכל רצונם רק להיטיב לזולת ככל שרק יוכלו.
החתכים
שנים רבות הוא היה מלא חתכים ברגליו ובידיו – הסיבה לא היתה בגלל שאי אפשר היה לרפא אותם,
אלא הוא לא רצה שיתרפאו, כחלק מקבלת היסורים שלו עבור הכלל והפרט.
מים רותחים
רבנו היה רגיל, כאשר שטף את גופו, לפתוח את המים הרותחים מהטוש
(ומי שפעם הרגיש את זה, ידע עד כמה הם רותחים) וכאשר יצא היה מלא בכויות.
(המשמש היה צועק עליו שיפסיק, שהוא סובל מספיק, אולם הוא לא היה עונה לו).
באחד הפעמים נשפך עליו המיחם הגדול שהיה בביתו.
המשמש הגיע אליו לאחר יומיים , ונבהל לראות שכל גופו של הצדיק מלא בועות מהכויות הקשות.
למרות הכאבים הנוראים הוא העדיף להשאר איתם ולא לצלצל שיבואו לטפל בו.
(לאחר שנלקח לבית החולים סבל כויות נוראות והוצרך לטיפול ממושך במשחות ותחבושות בסבל קשה מאוד).
טבילה במקוה
רותחת בערב שבת היו הולכים איתו למקוה בשיכון ה'.
אחת מבריכות הטבילה היתה רותחת, ואי אפשר היה להכניס שם אצבע.
אולם רבינו התעקש לטבול דוקא שם, ולא ויתר עד שהכניסו אותו לרותחים האלו…
כאשר היו מביטים בפניו לפני שנכנס למקוה היה נראה שהוא כאילו הולך למסור נפשו כדי לפעול ישועות
(הדבר היה מסוכן לאדם בגילו…)
זבובים
כל אחד יודע, מהי ההרגשה כאשר זבוב מגיע אל אדם ומטריד אותו, הוא חושב דבר אחד… איך לסלק אותו.
אצל רבינו היה הדבר הפוך, כאשר היו מגיעים אליו זבובים לא ניסה לגרשם, גם אם הציקו לו ביותר,
שכן ידע שזה יסורים, (ואת היסורים הוא היה הרי מחפש כל הזמן…)
נעלים ובגדים לא תואמים כאשר היה לובש איזה בגד שלא היה מותאם לגופו (דבר שבדרך כלל מציק לאדם),
הוא לא היה נוגע בו לסדרו בהתאם אלא משאירו כך.
אפילו סנדל או נעל שהלבישו לו, ולא שמו לב, והדבר לא היה כמו שצריך,
הוא לא הגיב אלא קיבל הכל באמונה ברורה.
צער השכינה הקדושה
כפי שהעידו משמשיו המקורבים, נתגלה להם,
שבגודל קדושת נפשו הוא הכניס עצמו תחת צער השכינה ולקח על עצמו יסורים נוראים, העיקר להקל עליה.
(קשה להעלות על הכתב את הדברים האלו, ובענין זה כדאי לעיין בספר תיקונים לרבי דוד ואלי זצ"ל).
"שברתי לו את השיניים"
ספור פלאי התרחש לפני כשנה שממחיש יותר מכל את מסירות נפשו עבור כלל ישראל.
היה זה כאשר לקחו אותו לקבר שמואל הנביא. הוא התעקש שרוצה לטבול במעין שלמטה.
זה היה בזמן החורף, הירידה בכסא הגלגלים היתה כרוכה עבורו ביסורים קשים.
כאשר הגיעו למקוה אמר לו המשמש: "ר' יוסף המקוה קפוא קרח, ואתה לא רגיל לטבול במים קרים".
הצדיק ענה לו: מה אתה מדבר הרבה, תכניס אותי כבר.
וכך בגופו החלוש והחולה, הכניסו אותו אל תוך המים הקפואים
(המעיין שם ידוע בקרירותו הגדולה גם בימות הקיץ, וקל וחומר בימות החורף).
כאשר יצא משם אמר: "שברתי לו את השיניים"!
הסובבים אותו הבינו היטב שבמסירות נפשו לסבול את יסורי הטבילה הזו, הוא גרם להחלשת כח הסטרא אחרא.
פצעי לחץ וליחות
בשנתיים האחרונות לחייו סבל בפצעי לחץ בחלק גופו התחתון.
מאחר ובפצעי לחץ צריך להחליף כל פעם את התנוחה, כל כמה שעות היו נאלצים לשנות את תנוחתו.
מצבו הקשה גרם לו ליסורים נוראים עד שהיה צורח מכאב, אולם במקביל לזה היה שר שירים,
שכן שמח ביסוריו… כמו כן היה סובל כרוני מליחות רבות, ובעוד שבני אדם במצב כזה רגילים לפלוט אותם החוצה, לא היה רוצה להוציא את הליחה שכן לא רצה לדחות את היסורים בידיו.
מכה בידו בראשו
מאחר וידע תמיד כל מה שקורה בעולם העליון, שהיה בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה",
הגיעו הדברים לידי כך שכאשר ראה שמתגברים הדינים על אדם מסוים ולא עוזרים התפילות הרגילות שלו עליו,
היה מתחיל להכות את ראשו בקיר שוב ושוב, ואף שהמשמשים היו מנסים לעצור אותו,
הוא לא הפסיק עד שמהשמים היו מרחמים עליו, והדין היה מתבטל. רק אז היה מפסיק…
"שתיתי מספיק"…
אכילתו היתה מדודה ביותר והיה מענה ומסגף את גופו במיעוט אכילה ושתיה כמו גדולי הדורות, וגם כאשר היה צמא מיעט מאוד בשתיה.
כאשר כבר היה שותה היתה כמות השתיה לפעמים אפסית, וכפי שסיפר משמשו:
כשהייתי דוחק בו ביותר שישתה, היה נוהג להכניס את השתיה לפה, פולט, ואומר: "שתיתי"…
במשך שנים רבות היה צם והיה מגיע לאיזה בית ושם מזכה אותם באכילתו בערב,
במשך השנים כשהיה גופו נחלש יותר היה צם קבוע מיום חמישי בבוקר עד לפני כניסת שבת,
ושותה כוס תה או מיץ גזר לפני השבת, והיה שותה אותה לאט לאט במתיקות גדולה וכך היה פועל בס"ד מיתוק גדול.
מתענה רצוף
כאשר היה רואה שישנה גזירה קשה ל"ע, היה מתענה רצוף כמה ימים עד שהיה מגיע לאפיסת כוחות מוחלטת, העיקר שתתבטל הגזירה.
מסירות נפשו
לאחד מהמקורבים אליו היתה איזו צרה קשה במשפחתו. הוא סיפר זאת בבכיה לרבינו.
דרכו היתה שהיה שומע ושותק ומיד היה משלב אצבעותיו ומוריד את הגזירה על עצמו, וכך גם עשה כאן.
משמשו מספר:
שבימים הבאים עברו על הצדיק דברים מבהילים שהיו החיצונים מתגברים בו בביתו וכששכב על מיטתו,
(היו אלה דברים שלא בדרך הטבע שהמשמש ראה במו עיניו).
עד שנצרך להתאשפז בבית החולים לכמה ימים.
כאשר הביאו לו את חכם יעקב אצלן שליט"א אמר, שרוצים להזיקו (בגלל מה שביטל את הגזירה מהנ"ל).
היו רבנים צדיקים שכאשר באו אליו היה מספר להם דברים ברמזים ברורים לתועלתם, או לצורך הכלל,
וכשהיו הולכים, היה סובל יסורים יותר גדולים בגלל שגילה להם דברים.
אותם רבנים לא ידעו זאת, והוא כמובן לא אמר להם דבר, אלא המשיך לעזור להם ולסבול…
(משמשו מספר שלבסוף ריחמו על הצדיק מן השמים, והיו לאותם רבנים מניעות גדולות מלבוא אליו,
והם לא הבינו למה, אולם אני הבנתי שכיון שהם באים אליו, מתרבים לו בלילה יסורים קשים מנשוא,
וריחמו עליו מן השמים…).
ייסוריו בתקופתו האחרונה בעולם
בסוף ימיו "הגביר" על עצמו את הייסורים בשביל הדור.
משמשו העיד שהיו אלו יסורים שאי אפשר לתארם לא בפה ולא בכתב.
הוא קיבל על עצמו הסתר פנים נורא, בגשמיות וברוחניות, שלא היינו יכולים להבין כיצד בן אנוש מסוגל לקבל יסורים כאלו ולו רק ל-5 דקות.
היינו בוכים בלילות על גודל היסורים שלו כמה בן אדם יכול לסבול.
הדברים הגיעו לידי כך שגם כאשר הלכו מקורביו אל צדיקי הדור שיפעלו שיופחתו יסוריו,
נאמר להם היה לר' יוסף לב טהור שאין כמוהו, היה כל כך רחמן שדאג על תיקונינו שאי אפשר,
שכן הוא מביא על עצמו את היסורים שוב ושוב במסירות נפש בלי מנוחה.
ולכן למרות כל התפלות והתחנונים והפדיונות שעשו עבורו, היו ממשיכים יסוריו הקשים.
הייתי צועק עליו, אמר משמשו, שיפסיק לקבל יסורים,
אולם הוא לא שמע לי שהיה מוסר נפשו כל הזמן תחת השכינה לקבל יסוריה,
וכן כדי שהחוטאים והרחוקים יוכלו לחיות בלי לעבור יסורים קשים.
לב טהור
היה לר' יוסף לב טהור שאין כמוהו, היה כל כך רחמן שדאג על תיקונינו.
כמה ימים לפני פטירתו אמר כמדבר בינו לבין עצמו, "למה שיקרה לו ככה? שהאוטו ישבר,
שהאוטו לא יעבוד יותר והוא יהיה בריא, ואמר את זה כמה פעמים בתקיפות גדולה.
לאחר שנפטר הבנו כמה פעל בעדינו בעז"ה שבדיוק בסוף השבעה התנגש משהו באוטו והאוטו הושבת לחלוטין,
אותו רכב שהיינו מסיעים אותו שנים, הושבת בדיוק בסוף השבעה.
"הפח נשבר ואנחנו נמלטנו" בעז"ה בזכות הצדיק הקדוש והטהור.
המחייך
בברכת יעקב לבנו יהודה נאמר: "חכלילי עינים מיין, ולבן שינים מחלב". (בראשית מט, יב) אומרים חז"ל:
"אמר רבי יוחנן, טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב שנאמר ולבן שינים מחלב"!
(ילקוט שמעוני ויחי, קס)
'מלבין שינים'
מסבירים רבותינו שהכוונה: שהוא מחייך לזולת, כלומר, שעל ידי החיוך נראים שיניו.
ומלמדינו רבי יוחנן, שמעלת האדם המחייך לזולת, גדולה מאשר אדם שמשקה אותו חלב.
כדי להמחיש את עוצמת הדברים ניקח דוגמא מהחיים.
נתאר לעצמנו יום חורפי קפוא, הטמפרטורה מתקרבת לאפס מעלות.
קבוצת אנשים עומדים מתחת לסככת האוטובוסים ורועדים בכל גופם מהקור הנורא.
והנה… כמו מלאך משמים מופיע איש חסד, ומתוך שני מיכלים,
הוא מתחיל למזוג לכולם כוסות חמים של שוקו ותה. הא! איזה תענוג! איזה חסד מופלא!
כוסות השתיה החמות נוסכות בהם חמימות נפלאה, והם מודים לאיש החסד בכל ליבם.
כעת נעבור לתמונה אחרת: מסתובב לו אדם בין אנשים, ופונה לכל אחד ואומר לו כשחיוך נעים נסוך על פניו:
"בוקר טוב! איך אתה מרגיש"? הלה מן הסתם יחייך אף הוא ויאמר לו: "בוקר טוב, ברוך ה'".
הפגישה ביניהם יכולה להסתיים כאן. הוא לא טרח לסחוב מיכלי שתיה חמים בקור המקפיא, הוא רק חייך לשני.
חז"ל קובעים בצורה ברורה על פי הפסוק המפורש: מעלתו של המחייך גדולה ממעלתו של מוזג השתיה החמה!
המחייך עשה חסד עם נפשו של האדם
והסיבה פשוטה מאוד. מוזג השתיה החמה עשה דבר נפלא מאוד, אולם זהו חסד עם הגוף.
המחייך עשה חסד עם נפשו של האדם. כאשר אני מחייך אליך אני מעביר לך מסר: אתה חביב לי.
בכך אני מכניס חמימות לנשמה שלך! זה נותן לך כח להמשיך הלאה בחייך, אתה מרגיש בפנים:
יש כאן מישהו שאוהב אותי, אני חשוב לו. וחסד עם הנשמה גדול לאין ערוך מחסד עם הגוף!!
את הפעולה הזו ניתן לעשות מאות פעמים ביום. זה לא דורש כלום.
רק לחייך לשני – ולהכניס לו חמימות מתוקה אל ליבו.
בחרנו לקרוא לפרק זה – המחייך, מאחר ומפורסם היה רבינו בחיוכו המתוק.
אחת מהמקורבות אליו כשנתבקשה לכתוב אודותיו, התמקדה בצורה טבעית בנקודה הזו:
"הוא היה מתהלך לאיטו בבית הארוך, בצעדים קטנים, צעד אחרי צעד, סובל יסורים.
אבל תמיד שומר על חיוך. 'זכיתי להכיר אותו, לשהות במחיצתו שבתות וחגים במשך שנים.
ללמוד ממנו בע"ה מהי ענוה, מהי אהבת אדם, מהי צניעות, וחיוך ".
אחת אחרת מספרת על פגישתה הראשונה איתו: "התרגשתי נורא, וראיתי זקן, ודמות של ילד,
עם עיניים יפות ומחייכות בתוך הדמות של הזקן. משהו שאי אפשר להסביר במילים".
הטבה לזולת
תמיד, בכל מצב, היה החיוך מצוי על פניו הטהורות.
הוא ידע להחיות בני אדם בעזרת חיוכו הטוב, שכן ידע את סודו של החיוך ואת השפעתו העצומה על הזולת.
והוא שכל חייו היו מיקשה אחת אדירה של הטבה לזולת, והכל מתוך לב אוהב – ידע לחייך ולחייך ולחייך,
וכל זה גם בשעות של יסורים נוראים, כשהוא טורח (ככל שרק יכל) להסתיר את כאביו – ולחייך!
דברים מופלאים כתב הגאון מוילנא במכתביו המפורסם:
"…ואשה את רעותה תשמח בדברים טובים, כי זה מצווה גדולה לכל אדם ושואלים לאדם בשעת הדין… המלכת את חבירך בנחת רוח… ובזה רוב התורה לשמח לאדם"
עבודת ה' נפלאה זו של לחייך ולשמח אחרים, היא גם כרטיס כניסה בטוח לעולם הבא,
וכפי המובא בגמרא תענית (דף כב) על אליהו הנביא שהעיד על שני אנשים שהיו בשוק,
שהם בני העולם הבא, ומעלתם היתה כפי שהעידו על עצמם:
"אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עצבי", (אנשים שמחים אנו, ומשמחים אנשים עצובים).
המתבונן בגמרא זו יעמוד משתומם מדוע שכר כל כך עצום של חיי עולם הבא, ישנו על דבר שכזה?
את התשובה לדבר נוכל למצוא בדברי המהרש"א הקדוש המסביר
שהשכר הגדול הוא לא רק מצד מצוות בין אדם לחבירו, אלא מצד זה שמסיר ומוריד את צער השכינה,
דהיינו שכאשר אדם מישראל מצטער ועצוב מכל סיבה שהיא, הוא גורם כידוע לצער לשכינה הקדושה,
ולכן על ידי שאדם אחר משמחו – הוא מסלק את צער השכינה, ומכח זה לבד יכול לזכות לחיי העולם הבא.
אין ספק שאדם שיתבונן שוב בנקודה זו של החיוך לזולת,
יתחיל אף הוא לילך בדרכו זו של רבינו לחייך לזולת ולשמחו ככל שיוכל.
אהבת חסד
חסדיו של רבינו היו רבים ומגוונים. אלו שהתבוננו מקרוב
(ממה שהצליחו לראות – שכן כידוע הסתיר את עצמו ומעשיו הכבירים וקיים בשלימות את המשך הפסוק,
"והצנע לכת עם אלוקיך"),
ראו שהוא היה דבוק בעמוד החסד, ובכל דרך שרק יכל השתדל להשפיע טוב על הזולת.
סבלנות לדברים הקטנים
היה לו סבלנות מופלאה לאנשים שהגיעו אליו וסיפרו לו את צרותם,
והרבה פעמים היו מספרים לו דברים קטנים או שטויות שעוברים עליהם ולא הפסיקם,
ושמע אותם ופייס אותם לפי שכלם והיה לו זמן כביכול, כי היה גופו פה וראשו בשמיים.
להרגיע ולשמח לב אומללים
כידוע שמיטתו של הצדיק היא קודש קודשים.
ואכן ראו אצלו שהיה שומר מכל משמר על המטה שלו, ולא היה מרשה לשבת עליה או לשכב עליה.
מספר משמשו: ראיתי שני מיקרים שבאו אליו והסכים שיישנו עליה, כדי שירווח להם.
האחד היה של חולה בנפשו. והשני של אשה שהיתה לה מרה שחורה עקב פטירת קרובה שלה.
נכון – מיטת הצדיק קדושה מאוד, אולם הוא ידע, שלעזור לזולת זה יותר נשגב מזה.
היו הרבה נשים שהיו להן פחדים שונים. הוא היה מדבר איתן כביכול שיחות חולין והן היו מתרפאות.
באופן קבוע כאשר אותן נשים שהיו במצוקה נפשית מתקשרות אליו,
הוא היה משאיר את הטלפון פתוח – בלי לדבר, והיה עושה כל מיני ענינים רוחניים וכוונות,
לתקן אותן, וכך היו רואים בחוש כיצד הן נרגעות, וכיצד השלום בית חוזר לביתם.
מגודל רחמנותו היה מרבה לעודד את הנשים מרות הנפש בכך שהיה מספר להן את שיבחן, דבר שהיה מכניס שמחה לליבן השבור.
כמו כן אצל אלו שהיו מספרים לו את חלומותיהם המפחידים, היה תמיד פותר להם אותם לטובה,
ומרגיע אותם בטוב טעם עד שהיו הדברים מתיישבים על ליבם.
סבלנות עצומה
היתה לו סבלנות עצומה לכל אלו שהיו באים אליו ומספרים לו את צרותם.
גם כאשר הרבה פעמים היו מספרים לו דברים קטנים, והבלים שעוברים עליהם, הוא לא הפסיקם,
אלא שמע אותם ופייס אותם לפי שיכלם, גם אם הדבר לקח הרבה זמן.
יודע היה רבינו לדבר לכל אחד לפי רמת שכלו, והיה מוריד עצמו אליו בחינת "וירד משה מן ההר אל העם",
עד שהלה ירגיש בנוח. וכך היה מצוי לראותו שמתוך טוב ליבו וסבלנותו הגדולה,
הוא היה יכול לדבר עם אנשים פשוטים שעה שלימה ויותר, מקשיב להם, מברכם, שר להם שירים,
וקורא להם בתורה כל אחד לפי העדה שלו,והכל מתוך מטרה אחת לשמחם, ולעודדם.
ידע רבינו לתת לכל אחד את ההרגשה שהוא מיוחד וחשוב.
הוא היה נותן להרגיש, כאילו העומד מולו, הוא זה שיכול לקחת חסות על רבינו ולעזור לו…
שלום בית
בתוך אין ספור מעשי החסד שלו, מצא לו מקום של כבוד ההתעסקות בשלום בית.
כדי להרבות שלום בית היה מצוה לבעל שיכבד את אשתו ואומר: "אני הייתי מצחצח לה את הנעליים"!
וממשיך להדריך את הבעל לעזור לאשתו בכל הצטרכויותיה, תוך כדי שהוא עוקב האם אכן הבעל מכבד אותה.
מתוך עדינות נפשו, גם כאשר רצה להוכיח נשים על טעויות שהן היו עושות בעניני שלום בית,
היה עושה זאת ברמזים דקים ומתוך סיפורי צדיקים וכו', עד שהן היו מבינות את הרמז שלו ומתקנות דרכיהן.
(הפלא הגדול היה שאף שהן שמעו את הדברים מהרבה רבנים ודרשנים,
אולם התעקשו ולא קיבלו את דבריהם וטענו שהן אלו שצודקות, והבעלים שלהן הם אלו שטועים.
אולם רבינו היה אומן גדול ביכולת להוכיח אדם על ידי רמזים ודקויות,
ובאופן שנפשו של אותו לא תהיה לה התנגדות לתוכחה, ותרצה מעצמה לתקן את שגיאותיה).
הוא לא רצה לשמוע על גירושין אף פעם.
היה פעם מקרה שהיו בעל ואשה מהמקורבים אליו שהיו מסוכסכים קשות וכבר הכל היה מוכן לקראת נתינת הגט. כל הרבנים התייאשו מהמקרה
אולם רבינו לא ויתר ולא הסכים לברך שיהיו כבר גרושים, למרות ששני בני הזוג ביקשו זאת.
לבסוף על ידי תפילותיו, ועל ידי שאמר למשמשו מה לומר לבעל ברמז שצריך לתקן,
היה נס גמור והתהפכה מחשבתה של אשתו מהקצה אל הקצה פלא גדול. וכיום שורר האהבה והאחוה בביתם.
דוגמא נוספת לשיטתו היחודית איך להעיר לאנשים היתה אצל ילדים.
מעולם לא ראו אותו מעיר להם, אלא בדיוק הפוך, הוא היה משבח אותם במה שאין בהם,
ועל ידי זה הם היו מעצמם משתדלים להתאים עצמם לשבח הזה.
מקרב הרחוקים
תחום נוסף אותו בחר הצדיק לעסוק כדי להיטיב עם הזולת היה קירוב הרחוקים לחיי התורה ומצוות.
ידע רבינו את גודל המצוה הזו שבכך מזכים אותם לחיי נפלאים בעולם הזה, ולחיי הנצח נצחים,
והוא שכל מהותו היתה חסד ועוד חסד ועוד חסד, השקיע מזמנו היקר לקרבם אל התורה.
וכך יכלו לראות, כיצד הוא משלב את עבודת החסד שלו עם עבודת קירוב הרחוקים בצורה מופלאה.
כאשר היה רואה אדם פלוני בצער כלשהו, או שהבין שהלה מרגיש בודד, היה מתעניין בו ומבקש ממנו:
"תביא לי תמונה כשהיית קטן". בכך שהיה מתעניין בו היה מקרבו אליו ומעודדו ומרומם את רוחו מאד.
וכשמתבוננים לעומק רואים שהיתה זו שיטה נפלאה כיצד לקרב רחוקים בדרך של סיבובים על גבי סיבובים,
שאותו אדם מרגיש שבאמת מתענינים בו אישית וגם בעברו הרחוק – וליבו נפתח,
והוא מוכן לקבל מהזולת כל מה שאומר לו, שכן הוא מרגיש שהוא אוהב אותו בלי שום אינטרס.
אחד שהיה שקוע בעברו החילוני בעבירות רבות מספר: הוא היה שר לי שירים, מספר לי בדיחות,
מדבר אלי כמו אחד מהחבר'ה… מחייך לי חיוך מתוק. נמשכתי אליו כמו מגנט.
"כמים פנים לפנים כך לב האדם לאדם"
כשהיה מגיע לבני ברק תמיד כשראה אותי מרחוק הרגשתי בתוך לבי קשר נפשי ורוחני אליו.
יסוד הדבר מובא בפסוק "כמים פנים לפנים כך לב האדם לאדם".
וכפי שביארו בספרים הקדושים, שכאשר אדם מתבונן במים שבנהר משתקפת מולו דמותו.
אם יחייך, יראה חיוך מולו, אם יתבונן בפנים כעוסות יראה מולו פנים כעוסות.
"כך לב האדם לאדם" – אם בליבי אני מרגיש אליך אהבה אמיתית . נכנסת לליבך אהבה אמיתית אלי.
ולכן רבינו שליבו היה מלא באהבה וחמלה לכל יהודי באשר הוא .גרם על ידי זה מבלי שיצטרך לדבר,
שבני אדם נתקרבו ונחברו אליו, שהרגישו בתוכיות ליבם שהוא אוהב אותם באמת.
וכאשר היו כבר מחוברים אליו, משם הרים אותם והוציאם מאשפתות של חיי החילוניות שהיו שקועים בהם.
דרך נוספת בה הוא פעל כדי לקרב ליבותיהם של ישראל לאביהם שבשמים,
היתה כאשר היה הולך בתל אביב לשיעורי תורה של רבי שמו
אל שטרן,
ועוד רבנים חשובים, שהיו מיועדים לקירוב רחוקים.
מליץ יושר
הוא היה מתיישב שם, מרכין ראשו כאילו הוא ישן, ובכוחו הגדול היה אז פועל בליבם של היושבים התעוררות לתשובה.
טרחתו לקרב יהודים לא היתה רק אצל הרחוקים אלא גם אצל אלו שכבר חזרו בתשובה.
ידע הצדיק שהם עוברים הרבה קשיים ונסיונות, והוא היה מרבה לעודד אותם, לחזק את ליבם,
ואומר להם שיהיה מליץ יושר עליהם!
בענין דרכו של רבינו לפעול ולטרוח לתקן את הסובבים אותו כדי שיזכו למה שיהודי צריך ויכול לזכות,
מספר אחד ממקורביו הנאמנים: "לפני כ.20 שנה כשהייתי עם צדיק נוסף בקשר חזק,
בא ר' יוסף אלי ואמר לי ש"משמים אמרו" שמעכשיו אני אהיה איתו, ומאז היינו בע"ה ביחד כל הזמן.
כשעבר לגור בביתו בת"א, שאלתי אותו מה יהיה עכשיו איתי? מי יתקן אותי שאני גר בב"ב ואתה בת"א,
ואמר לי: מפה אני אתקן אותך בע"ה. ואכן היה טורח הרבה מאוד למי שראה, לטהר את המקורבים,
כל אחד לפי ענינו ולפי שיכלו וכוחו שיכל לסבול.
מלמד סנגוריא
אדם פלוני שהיה בא רק בשבתות, ולא יכל לסבול את הצעקות של רבנו,
(שהיה כידוע צועק על אנשים כשראה שחטאו וצריך לתקנם).
הוא היה מתחשב איתו, ומרחם עליו, וכשהיה הולך לביתו, היה מלמד עליו סנגוריא והיה אומר לי:
מה אתה רוצה, הוא כמו ילד קטן שלא מבין מה שעושה,
ולכן גם לא היה צועק עליו שיפסיק מחטאיו שידע שלא יוכל באותו שלב להמנע מאותו חטא,
ורק היה "עובד עליו" בדרכיו הרוחניות הנסתרות.
אותו אדם היה מקרה לא קל אז, ולהפתעתי ראיתי אותו לאחר כמה שנים שהוא נהיה אדם אחר,
קיבל פנים של ילד קטן ממש, ושינה התנהגותו לגמרי.
אז הבנתי את כל הפעולות שהצדיק עשה עמו במשך שנים,
איך שפעל להפוך אותו מקצה אל קצה, עד שנהפך לעדין, בעל דרך ארץ, ובעל חסד.
חשוב להדגיש שאותו אחד היה לו לב טוב, ואת זה הוא היה מוצא תמיד.
הוא אהב את האנשים הפשוטים, במיוחד אלו שידע שיש להם לב טוב, והיה מקרבם ומחזירם בתשובה
בלי לדבר איתם דברי תורה רק כפי שהובא לעיל, לפי "הראש שלהם", וכך נשתנו לטובה.
"תמים תהיה עם השם אלוקיך"
היה מתנגד מאד שאשה בהריון תעשה אולטרסאונד ורצה שיהיו תמימים עם השם.
ברב הפעמים לא רצה לומר מה יש לאשה, בן או בת.
אוסף הצדקות
רבינו לא היה אדם עשיר, הפוך, הוא היה נחשב לאדם עני. ביתו היה דל, מאכלו דל, ולבושו היו דל,
אולם, כשזה הגיע לזולת, הוא נתן ונתן ונתן צדקות, ככל שרק היה לו.
וכמו גדולי צדיקי הדורות שהיו מחלקים כספם לעניים ולעצמם לא משאירים כלום, או כמעט כלום.
טבעו של אדם להרגיש, שהכסף שיש לו הוא שלו. הוא השיג אותו בעבודתו, וקשה לו להעניק ממנו לזולת.
כאשר הוא שובר את טבעו, ומבין שהכסף שבידו איננו שלו אלא הוא פיקדון בלבד שהפקיד הבורא אצלו,
והוא נותן ממנו לעני הזקוק לו, הריהו מתעלה וזוכה כמובא בספרים הקדושים, לדברים רבים ועצומים.
נתבונן ונתחזק על ידי מה שכתב אליהו הנביא בספרו תנא דבי אליהו:
"משום דבי אליהו אמרו: גדולה צדקה, שמיום שנברא העולם עד עכשיו העולם עומד על הצדקה,
וכל הנותן צדקה הרבה, הרי זה משובח וממלט את עצמו מדינה של גיהנם, שנאמר (קהלת יב, י):
והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך. ונאמר (תהלים מא, ב): אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו ה'.
ואין רעה אלא יום דינה של גיהנם, שנאמר (משלי טז, ד): וגם רשע ליום רעה.
ואומר (תהלים קו, ג): אשרי שומרי משפט, עשה צדקה בכל עת.
אבותינו הראשונים – מפני מה זכו לעולם הזה ולימות בן דוד ולעולם הבא? מפני שניהגו את עצמם בצדקה.
אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרן, דוד ושלמה בנו לא נשתבחו אלא בצדקה. וכו'
(עיין שם בתנא דבי אליהו שמפרט כיצד כל אבותינו הקדושים עסקו בזה).
גדולה צדקה, שמצלת את האדם מדרך המיתה. גדולה הצדקה, שמארכת ימיו ושנותיו של אדם.
גדולה צדקה, שהיא מביאה את האדם לחיי העולם הבא.
גדולה הצדקה, ששותה לתורה. גדולה צדקה, שהתורה שותה לה.
בדרכם של גדולי צדיקי הדורות.
גדולה בחר לו רבינו לילך בדרכם של גדולי צדיקי הדורות…
שהיו טורחים לכתת רגליהם צדקה, שהיא ממהרת יום בן דוד וימות גאולתנו.
גדולה צדקה, שהיא מעלה את הנשמה, ומושיבה ונותנה תחת כסא הכבוד.
ומנין שהצדקה מצלת את האדם מדרך המות? שנאמר (משלי יא, ד): לא יועיל הון ביום עברה, וצדקה תציל ממות".
ישנן כמה וכמה דרגות בנתינת הצדקה, הן בכמות הנתינה. והן בצורת הנתינה.
אולם רבים לא יודעים שיש מעלה נשגבה ביותר והיא: לכתת את הרגלים, ולאסוף מאחרים.
פשוט ללכת ולאסוף עוד עשר אגורות ועוד חצי שקל ועוד שקל ולצרף מטבע למטבע,
ואחר כך לתת הכל לעניים הגונים.
בחר לו רבינו לילך בדרכם של גדולי צדיקי הדורות, שלא רק שהיו מחלקים את כספם שלהם לעניים,
אלא עוד היו טורחים בכל גופם ונפשם, לאסוף כסף, כדי לספק לעניים את צרכיהם המרובים.
רבים זוכרים אותו מסתובב לו בבגדיו המרופטים בבתי כנסת ואוסף מאנשים מטבע ועוד מטבע.
(כידוע לעצמו הוא לא רצה כלום, יכול היה ללכת שנים עם אותם בגדים עד שיתבלו ויקרעו – אולם לאחרים חפץ היה שיהיה הכל, ובשפע).
מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים
הוא לא חס על כבודו שהוא בעל מדרגות רוחניות נשגבות, בעל גילויים שמימיים,
שמתגלים לו אליהו הנביא ונשמות הצדיקים – אלא אדרבה ואדרבה – הוא ראה באיסוף הצדקה
את המדרגה הרוחנית הגדולה ביותר – הוא מקיים עכשיו בכל פסיעה ופסיעה את מצות 'והלכת בדרכי ה' '!
וכלשון חז"ל:
"מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון, אף אתה חנון, מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים".
יש אנשים שנמנעים מטעמי בושה לאסוף כסף מאחרים כדי לחלקו לעניים.
אולם ברגע שהאדם מבין את גודל נחיצות הענין (שכל כך הרבה אנשים חיים בעניות גדולה)
וגודל מעלת מצוה זו ישבר אצלו מחסום הבושה.
רבינו שניחון כידוע באהבת ישראל אין סופית לא התבייש לבקש מאנשים כסף,
גם לא היה איכפת לו מבזיונות, שחסרי הדעת העבירו אותו.
את הכל הוא עשה בשמחה של מצוה, מתוך ידיעה שבכך הוא הולך בדרכי קונו, ובכך הוא נידבק בו יותר ויותר.
הוא ידע לאסוף את הצדקה בנעימות באופן שיגרום לאנשים לחייך.
וכמו שתיארה אחת מהמקורבות אליו, שבתחילת ההכרות שלה איתו, היתה רואה אותו
עומד קבוע מחוץ לבית הכנסת, ביום שישי בצהריים, מקבץ נדבות ואומר לעוברים ושבים שהוא יתום..
(היא הוסיפה שבהתחלה צחקה וחשבה שברור שהוא יתום, הוא הרי זקן, אבל משהו דחף אותה לתת לו מטבע,
ובאותו רגע הנשמה הרגישה "זיק", והיא ידעה שמדובר כאן באדם מיוחד).
סוד הצדקה
מאחר וידע את סוד הצדקה ומה היא יכולה לפעול אצל הנותן,
ובפרט מאחר והוא עצמו ידע מה בני אדם צריכים לתקן,
ניכר היה עליו שבאיסוף הצדקה טורח הוא לתקן על ידי זה את הנותנים.
וכך מספר משמשו הנאמן:
לפני שנים, היה נוהג בערב שבת לאחר המקוה לעמוד על המדרכה בת"א ליד בהכנ"ס שכטר ולאסוף צדקה.
כל זאת עשה במסירות נפש שבכך היה פועל הצלות על ידי כח הצדקה.
גם כשהייתי הולך עימו כמה פעמים באולמות שהיה אוסף שם צדקה, היה מסמן לאנשים שיתנו לו צדקה,
והיתה רצינות על פניו של מסירות נפש, ולא היה אומר "תודה" או "תזכה למצוות"
אלא היה מסתכל על פניו וממשיך הלאה.
למי שידע שיש לו קושי לתת לו צדקה מסיבות שונות, היה טורח ללכת לפעמים לביתו ולקבל אוכל או איזה בגד,
או מעיל, או נעלים, למרות שלא היה צריך כלל, רק בכדי לזכותם.
(ואת מה שקיבל העביר הלאה לנצרכים).
פועלים ישועות
כידוע הוא היה הולך לרב פיש זי"ע במשך שנים, וביחד הם היו פועלים ישועות רבות לכלל ולפרט.
משמשו מעיד שראה כיצד הוא מסתובב בבית הרב פיש ובכך פועל כל מיני דברים בסתר.
דרכו של הרב פיש היתה שלא לקחת כסף לצדקה ממחללי שבת,
אולם רבינו היה מוסר נפשו וכן היה לוקח מהם למרות,
שהיה סובל מזה יסורים קשים, והכל כדי לתקן את נשמתם החוטאת דרך כסף זה.
(מוסיף משמשו, שהרב פיש היה בידידות ואהבה גדולים מאוד איתו, אבל בסוף יום באופן קבוע היה הרב פיש
צועק עליו בקולי קולות, שכן היה צריך להמתיק מעליו את הדינים שבאו עליו מכך שלקח צדקה מהחוטאים).
עלה עליו הכתוב כאילו עשאו
במעלה זו של איסוף כספים לצדקה כתב רבינו החפץ חיים בספרו אהבת חסד:
אמר רבי אבהו (סנהדרין צט עמוד ב') כל המעשה. היינו, שכופה אותו ומזרזו את חבירו לדבר מצוה,
מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר (שמות י"ז ה'): "ומטך אשר הכית בו את היאור".
וכי משה הכה את היאור, והלא אהרן הכהו?
אלא לומר לך, כל המעשה את חברו לדבר מצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה.
ולפי זה ראה כמה כוחו גדול, שיש לו זכות בכל פרוטה ופרוטה שהוא גובה,
ולמעלה נקראת המצוה על שמו גם כן.
ומלבד זה, הלא הוא גם כן ממזכי הרבים, שעל ידו מקיימים ישראל כמה מאות מצוות בשנה,
וידוע מה דאיתא באבות (ה' י"ח): "כל המזכה את הרבים – אין חטא בא על ידו".
גם אמרו חז"ל (בבא בתרא ט'.): אמר ר' אלעזר: גדול המֵעַשֵה יותר מן העושה,
שנאמר (ישעיה ל"ב י"ז): "והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח" וכו'.
ואפילו אם יש לו טרחה רבה להמעשה, לא יתעצל מזה, כי לפום צערא – אגרא (לפי הצער – השכר).
ואפילו אם ימצאו אנשים, שיבזוהו עבור זה, לא יחוש לזה כלל, וידע שעל ידי זה יהיה שכרו יותר גדול,
שסבל עלבון עבור הקדוש ברוך הוא.וכעין זה איתא ביורה דעה סימן רנ"ז סעיף ז',
דגבאי צדקה – אם יחרפוהו העניים – אין לו לחוש, כי זכותו יותר גדול. והוא הדין בעניננו.
והארכתי בכל זה להראות לפני הכל את גודל ענינו של המעשה לדבר מצוה, וכל זה הוא נכלל במדת החסד".
ומועלת לכפר עוונתיו
החפץ חיים מוסיף שם לבאר, אודות כיתות הרגליים עבור עניים (שאין להם עצים לחמם את ביתם בחורף):
"ההולך ומכתת רגליו לקבץ נדבות בעבורם לענין זה, זכותו כל כך גדול,
ומועלת לכפר עוונתיו כמו המביא עצים לבית המקדש.
קל וחומר אם העניים מתמוטטים מחמת שביתם ריק ממזון שחייבים לכתת רגלים ולקבץ ממון עבורם כדי להחיות את נפשם ואת נפש בני ביתם, ובמקום אחר שם הוסיף:
"כי הגובה מעות מבני העיר הוא מרויח לעצמו כח כפרה שהוא מועיל לכפר גם על עוון של מיתה בידי שמים".
לחזק את:
א.
ענין נתינת הצדקה בשפע עבור העניים.
ב.
את ענין כיתות הרגליים לאסוף צדקה לעניים.
נתבונן בשני המעשים הפלאיים הבאים:
1 .
הרב ד.ש. מהעיר בני ברק השתתף בשמחה משפחתית.
שהה שם צדיק נשגב תלמיד חכם ישיש שכל ימיו היה פרוש ומובדל לחלוטין מכל הבלי העולם הזה.
לפתע רץ אליו בשמחה אברך שאף הוא הגיע להשתתף בשמחה, נפל על צוארו של הצדיק הישיש חיבקו ונשקו.
נגש אליו מספר הסיפור ושאלו בפליאה למה כל זה? השיב לו אותו אברך בהתרגשות:
"הלא בזכות הצדיק הזה אבי ניצול מגיהנום וזכה לגן עדן".
והסביר: לאחר הסתלקותו של אביו הוא בא אליו בחלום וסיפר לו שבשעה שהוא עמד למשפט לפני בית דין של מעלה לתת דין וחשבון על כל מעשיו בעולם הזה כף משקל עונותיו נטתה לחובה, יצאה בת קול והכריזה פלוני לגיהנום.
אך לפתע פתאום הופיע במרוצה הצדיק הזה היושב כאן, ועמו כל בני ביתו והם שהכריעו את דינו לחיים,
יצאה בת קול והכריזה פלוני לגן עדן.
ומעשה שהיה כך היה. הצדיק התגורר בשכנותו של הנפטר
וכיון שעסק כל ימיו ולילותיו בעסק התורה ובעבודת השי"ת, ביתו היה ריקם מאוכל פשוטו כמשמעו.
הנפטר שהבחין בעוני הנורא של בני הבית חש שהוא לא יכול לעמוד מנגד,
והוא קיבל על עצמו להפריש מחצית ממשכורתו החודשית לפרנס את משפחת הצדיק, כך נהג שנים רבות.
הכח העצום הזה של המצוה הכבירה הביאו לחיי העולם הבא והנחילו חיים נצחיים במחיצת הצדיקים בגן עדן!
2 .
מדמויות ההוד שהתהלכו בירושלים של מעלה היה הצדיק רבי שמעון קלפוס זצ"ל,
הוא לא זכה להפקד בתולדות גשמיים אך הוא זכה לתולדות רוחניים.
מנהגו היה לסובב בכל יום שישי בעיר ולקבץ ממון עבור צרכי שבת למשפחות תלמידי חכמים עניים,
והוא אף זכה להשיא יתום ויתומה.בתום השבעה להסתלקותו של רבי שמעון ארע דבר פלא.
הצדיק רבי אליהו רוט בא לכולל נרעש וסח לחבריו:
"ביקר אצלי המנוח רבי שמעון ותינה את צערו על שאין אך לפתע פתאום הופיע במרוצה הצדיק הזה היושב כאן,
ועמו נמצאים כל בני ביתו לו מנוחה בעולם העליון בגין צער אלמנתו שהיא חייבת בחליצה שאינה בהישג יד,
כיון שאחיו מתגורר ברוסיה הרחוקה, ואז נפל עלי פחד ונמלטתי על נפשי".
נענה הרב שיינברגר: "דעו לכם שאף אצלי ביקר ר' שמעון עם בקשתו ונעניתי לו בחיוב,
אך בשכר עמלי ביקשתי ממנו לספר לי מה ארע בדינו בעולם העליון, ואז הוא אמר:
"אין לנו רשות לגלות מהנעשה שם, רק יכול אני לספר שעומק הדין הוא נורא ואיום,
הדיינים נוטלים כל מצוה וכל מעשה בודקים ומדקדקים האם הוא נעשה כהלכתו, ולשם שמים בכוונה טהורה,
ובזמן החקירה הקשה עמדתי נרעש ונפחד וחשתי שלא אצא זכאי בדין,
ואז הופיע מלאך תקיף שנברא מכיתותי הרגליים הקבועים לקבץ ממון ולהיות מעשה אחרים לצדקה,
והוא אחזני בציצית ראשי ומשך אותי ממקום המשפט לגן עדן