הקדמה – הצדיק הגנוז הרב יוסף ברכות

תולדות חייו הליכותיו בקודש ונפלאותיו של הצדיק הגנוז רבי אברהם יוסף בנימין ברכות זצוק"ל

רבינו נולד ביום ח' שבט תרפ"ח.

סבו מצד אימו היה ראש הישיבה הגאון רבי אליהו ברוך פרלמן זצ"ל.

מילדותו נודע כעילוי מופלא בעל כישרונות נעלים.

עם השנים עבר לכולל וישיבת "אוהל תורה" בגבעת שאול, שם למד בין תלמידי חכמים מפורסמים,

כשהוא מתוודע למחיצת גדולי רבניה של ירושלים.

בין גדולי ירושלים התפרסם רבי אליהו ברוך בעוצמת הכרעתו ובגאונותו הרבה ורבים פנו אליו לקבל עצה ותושייה.

שנים רבות שימש רבי אליהו ברוך כראש "ישיבת מנשביץ", העמיד תלמידים הרבה, בנה את קומתם הרוחנית,

והוציא מישיבתו אברכים רמי מעלה בעלי כושר להוראה ודיינות, אשר שימשו בקודש בקהילות ישראל.

על סביו מצד אביו לא הגיעו לידינו פרטים שכן הוא נפטר בליטא שבחו"ל.

אביו של רבנו

אביו של רבנו היה הגאון הצדיק רבי זכריה ברכות זצוק"ל מחבר הספר "זה מצאתי" חלק א' וב' וספר "מלא טבא" שעלה מליטא ליפו.

עם הגיעו של רבי זכריה ליפו נמנה בין גדולי הרבנים ותלמידי החכמים בישיבת "אור זורח" שם הרביץ תורה ויראה.

בית מדרש זה היה המרכז של ה"פרושים" ביפו ובו התפללו מגדולי רבני יפו הקדומה.

אימו הייתה הרבנית הצדקנית מרת חיה דבורה פרידה ע"ה ששמה הלך לפניה כצדקנית ובעלת חסד.

רבי זכריה נודע כצדיק נסתר בעל מדרגות רוחניות גבוהות, כאשר גדולי הנסתרים כמו "הסנדלר" הקדוש הרב פיש ועוד, היו בקשר אתו וקבלו את ברכותיו.

רבי זכריה מביא בספרו את הסכמתו של מרן החזון איש זי"ע לחידושיו, שכן היה רבי זכריה בקשר תורני אתו.

הוא זכה לתורה וגדולה במקום אחד, ונחשב בנוסף לגדולתו בתורה ויראה גם לאדם אמיד,

אולם בהמשך חייו הפסיד את כל רכושו, והתגורר בבית ישן בו המשיך לגור רבינו לאחר פטירת אביו.

גם כאשר הפסיד את רכושו לא שינה רבי זכריה מאומה מעבודת הבורא, והמשיך להתעלות מעלה מעלה בעבודת הבורא.

הוא היה יושב יומם ולילה ולומד בהתמדה עצומה ובהצנע לכת, כשפיו ממש לא פוסק מלימוד, והכל מתוך עניות ודחקות.

בחוכמתו הוא הצליח להעלים מעין הבריות את דרגתו הגבוהה, אולם ביום אחד בשנה ניתן היה לראות את דרגתו הרוחנית.

סיפרו עליו שבכניסת תשעה באב היה מתיישב על מדרגות בית הכנסת לאמירת איכה

ודומה היה כאחד שמתו מוטל לפניו, בבכיות שליש הוא העביר את כל תשעה באב עד מוצאי התענית .

אני מתפלל עליך

סיפור נוסף הממחיש את גדלותו הרוחנית של רבי זכריה סיפר למשמשו של רבינו, ר' צבי שכטר ז"ל.

באחד הימים כאשר רבינו הגיע לבית הכנסת היה שם אחד שמסיבה כל שהיא רצה לסלקו החוצה.

הגבאי ר' צבי שהגן עליו במסירות ולקחו לבית, סיפר למשמש כשדמעות בין עיניו

שהוא היה עובד בחברא קדישא, והוא לא אדם מדומיין, ויום אחד כאשר נכנס לביתו של רבינו

ראה בהקיץ את אביו רבי זכריה עומד שם (לאחר פטירתו של רבי זכריה ) ואומר לו:

"צבי תודה, אני מתפלל עליך".

ר' צבי שכטר שנבהל מהמחזה הבין עד כמה גדול היה רבי זכריה שהיה לו רשות מהשמיים לבא לביתו לאחר פטירתו ולעזור לבנו.

(דרגה זו להגיע בהקיץ שוב לעולם הזה, ידועה כדרגה שרק יחידי סגולה זכו לה).

תולדות חייו

בנערותו למד רבינו בישיבה בחדרה, שם בקדושה ובטהרה ומתוך התמדה עצומה, הגיע להשגות גדולות בתורה הקדושה.

מעטים הם אלו שידעו את גדלותו בתורה, שכן כפי שנראה בהמשך הוא היה אומן גדול בהסתרה,

אולם אלו שזכו 'להציץ מן החרכים' ראו את עמקותו הגדולה בש"ס ובכל כ"ד ספרי הקודש וספרי המוסר ועוד .

כמה רבנים שהכירו אותו מלפני שלושים, ארבעים שנה, העידו שהיה חריף בגמרא, והיה מתפלפל איתם בש"ס.

הייתה לו סברה ישרה, ובסבלנות אין קץ היה משתדל אלו שזכו ראו את עמקותו הגדולה בש"ס ובכל כ"ד ספרי הקודש וספרי המוסר להסביר את הלימוד,

וכשלא הבינו היה מוכן לחזור שוב ושוב עד שזכו להבין את עומק כוונתו.

את רוב שנות חייו העביר בעיר תל אביב יפו כשהוא מקושר לגדולי הצדיקים הנסתרים

וביניהם "הסנדלר" רבי משה יעקב הכהן רביקוב זצוק"ל (שהיה כידוע רואה מסוף העולם ועד סופו)

והצדיקים הנסתרים הפלאיים רבי יוסף וולטוך, רבי מאיר יוסף לוטיכגר, ורבי אברהם פיש, זכר צדיקים וקדושים לברכה.

הוא לא מקלל הוא מברך

רבינו הסתובב רבות בבית הרב פיש ופעל עמו ביחד ישועות גדולות.

הרב פיש הזהיר מפורשות לשמור על כבודו, ואמר שהוא האחרון שבחבורה …

רק כדי להבין עד כמה העריך אותו הרב פיש מספר משמשו:

פעם אחת היינו אצל הרב פיש ורבינו קילל וצעק על אחת מהמקורבות שם, והיא ענתה לו בחוצפה.

הרב פיש שמע את זה ושאל אותה:

"למי אמרת את זה"? היא ענתה לו: "לאיש הזה שמקלל אותי".

פניו של הרב פיש הרצינו והוא צעק עליה: "הוא לא מקלל הוא מברך !"…

הצדיק הנסתר

רבינו השתדל ככל שיכל להסתיר את גדלותו, גם מצדיקים,

אולם הדבר לא עזר לו כל כך, שכן גדולי הצדיקים בעלי רוח הקודש הכירו בו, וכמו שסיפר משמשו:

כאשר היינו באים לבית הכנסת בו ישב הצדיק המפורסם רבי ינון חורי זצוק"ל,

הייתי רואה כיצד למרות שהוא יושב בפתח בית הכנסת בשיכון ה' בבני ברק, וראשו תמיד כפוף והוא לא מסתכל על פני אנשים כלל,

אולם כשהיה נכנס רבינו, רבי ינון היה קם מיד והולך ונותן לו צדקה, וחוזר למקומו בכפיפת ראש,

שכן היה יודע ברוח הקודש את גדלותו של הנכנס.

קרבה מיוחדת היתה לו עם ראש הל"ו, חכם מנחם מנשה זצוק"ל,

שתמיד כאשר היה רבינו מגיע אליו היו מסתגרים ביחד ועוסקים בנסתרות.

כמו כן בנעוריו נדבק ברבי עמרם בלויא זצוק"ל שחיבבו מאוד והחזיק אותו כבן משפחתו ממש.

הצדיק רבי יוסף שווארץ זצוק"ל כשנכנס רבינו לביתו אמר:

 "אתם לא יודעים איזה יראת שמים אני מרגיש, ואת מי הבאתם לביתי"

משמשו סיפר גם שפעם אחת התארח אצלם צדיק נסתר וכל השבת לא דיבר כמעט עם רבנו.

בצאת השבת הוא אמר לי בדרכו החוצה "אני פחדתי להתקרב אליו בשבת, זה קודש קודשים".

רבינו ומשפחת אבוחצירא

רבי דוד אבוחצירא שליט"א, כשרבינו היה אצלו, שלח את תלמידיו ואמר להם לכו קבלו ממנו ברכה זהו צדיק נסתר.

והיו עוד מצדיקי הדור שהכירוהו ואמרו עליו שהוא צדיק גמור ובעל נשמה גבוהה מאוד

ידוע הסיפור באחד מראשי הישיבות שהגיע לאדמו"ר הקדוש רבי מאיר אבוחצירא זי"ע

וביקש הדרכה לתלמידים שיגדלו בתורה ויראת שמים.

רבי מאיר אמר לו: שישמרו את פיהם ועיניהם מכל משמר ויזכו ליראת שמים גדולה.

וכאשר נשאל אביו הגדול רבינו הבבא סאלי זי"ע במה זכה שכל ברכותיו מתקיימות,

הרי יש עוד רבים שגדולים בתורה ובכל זאת הם לא כמוהו – ענה:

שמשפחת אבוחצירא חזקים בשמירת הפה והעינים, מכאן נודע כוחם הגדול.

קדוש וטהור

כזה היה רבינו. קדוש וטהור בתכלית הקדושה והטהרה.

שמירת עיניו היתה מופלגת ביותר, וגם כאשר יפו התחברה לתל אביב ומראות רבים של חוסר צניעות הופיעו ברחובות הוא המשיך במסירות נפש בשמירת עיניו בשלימות.

הוא נצר את פיו מכל דבור אסור או סרך של דיבור אסור.

ולא רק בזה אלא אף בסתם דיבור של חול היה ממעט מאוד,

ורק מה שהבין שצריך לומר כדי לחזק יהודים ולפעול להם ישועות, היה מדבר.

.מכאן נוכל קצת להבין בשכלנו הקט, מהיכן נובעת סוד גדלותו הרוחנית הבלתי נתפסת.

הוא ידע היטב מיהו, ומהם מדרגותיו. וכפי שסיפר פעם אחד ממשמשיו:

"פעם אמרתי לו בצחוק: "אני אשלח מלאך לסדר את העניין הזה".

ולפתע הוא נעשה רציני מאוד ואמר לי: "לך אין מלאכים לשלוח – לי יש".

אולם – כל זה לא גרם לו לרגע אחד לגאווה.

כל חייו ממש ראו עליו את החן שזוכים לו בעלי הענווה.

וכמאמר הפסוק: "ולענווים ייתן חן"

תוכן עניינים
דילוג לתוכן