לא לחכות לקשיים וייסורים – פרשת וארא
צריך להכיר בעובדות. כאשר אנו נמצאים במצבי לחץ אנו מונעים לפעולה ומוכנים
להשקיע המון אם יש צורך בכך. אבל דווקא בזמנים השקטים יותר, שאז הכל רגוע,
שאנו יכולים לחשוב בהיגיון, להתרכז ולקבל החלטות מתוך יישוב הדעת, דווקא אז
אנו נוטים לשכוח מהדברים החשובים ולשים אותם בצד. קשה לנו לעשות פעולות
להעצמה ושיפור החיים שלנו כאשר הכל רגוע מסביב ואנו נתקעים במקום.
אם נקבל את השקט והרוגע, לא נתקדם לשום מקום
הדבר יוצר קונפליקט רציני, שהרי אף אחד לא רוצה צרות ולחצים, בוודאי שאנו לא
רוצים ייסורים בקרבתנו ולא רוצים דאגות. אנחנו מחפשים שקט, רוגע, נחת ושלווה.
אבל מצד שני, אם נקבל את השקט והרוגע, אז לא נתקדם לשום מקום ולא נעשה
שום פעולה שתוביל להתקדמות האישית שלנו.
את כל זה אפשר ללמוד מפרעה. פרעה קיבל עשר מכות ובכל מכה סבל ביחד עם
כל מצרים ייסורים רבים, קשים ומרים. לא היה אכפת לו לשחרר את בני ישראל,
ובלבד שיפסיק לסבול מהמכה שבאה עליו. אבל פעם אחר פעם, כאשר המכה
הוסרה ממנו והמצב נרגע, הוא שכח מכל ההבטחות וחזר להיות אותו פרעה שהיה
קודם לכן.
פרשת וארא מספרת על המכות הראשונות שקיבלו מצרים. פרעה לא מוכן לשחרר
את בני ישראל, והסיבה לכך כתובה במפורש: "וירא פרעה כי הייתה הרווחה והכבד
את לבו ולא שמע אליהם…" (שמות ח', יא'). דווקא אותה הרווחה היא שהזיקה
לפרעה וגרמה לו להתנהג בטיפשות ולקבל עוד ועוד מכות. כשטוב לאדם אז הוא
שוכח שהוא צריך לפעול ולהתקדם.
גם אנחנו מתנהגים לפעמים כמו פרעה. כולנו יודעים שיש דברים שמזיקים לנו, שיש
דברים לא נכונים או לא טובים בחיינו, אבל בכל זאת אנו בוחרים להתעלם. אנו
מרגישים שלווה ורוגע ולכן לא רואים שום סיבה להתאמץ ולהשקיע בשינוי בחיים. הרי
המצב הנוח ביותר הוא המצב בו אנו נמצאים כעת בלי להתאמץ לשנות שום דבר.
להיות חכמים ולעשות את השינויים
רק כאשר הדברים הדברים פועלים נגדנו ואנו מקבלים מכה כלשהי, אז אנו מבינים
שהדרך שלנו לא טובה. כי כאשר אנו חולים, אז הצרה נמצאת מול עינינו ונהיה מוכנים
לעשות כל מה שנדרש כדי לזכות לאורח חיים בריא יותר. למי אכפת מתאוות באותו
רגע? כל מה שאנו רוצים זה להיות בריאים. כאשר אנו בצרה, נוכל לסיים ספרי
תהלים ולערוך תפילות בכוונה מעומק הלב. כאשר אנו בצער מתוך דבר לא טוב
שעשינו, נהיה מוכנים לתת הכל כדי להחזיר את הזמן אחורה כדי לתקן את הדבר.
אבל כאשר ישנה הרווחה, אז כמו אצל פרעה, הלב נהיה כבד. כבר לא אכפת
מהדברים החשובים וכל מה שאנו רואים מול עינינו זה תאוות טיפשיות שמסנוורות
אותנו. למי אכפת מאורח חיים בריא, מתפילות בכוונה או מעריכת שינויים בחיים כאשר
אנו נמצאים בתוך שגרה?
לא לחכות למכות
אבל לפני שאנו ממשיכים בשגרת החיים המשעממת מתוך הקיבעון שלנו שלא כל
כך אוהב שינויים, כדאי לזכור מה קרה לפרעה. לאחר שהקדוש ברוך הוא הביא
לפרעה את המכה הראשונה וכל המים ביאור הפכו לדם, פרעה יכול היה לזכור
שלקבל מכות זה לא נעים ושכדאי לשחרר את בני ישראל. אם אכן היה משכיל
לעשות כך, היה חוסך לעצמו ולכל מצרים נזק עצום בנפש וברכוש שמוטט את כל
מצרים בעקבות עשר המכות. תארו לכם כמה מכות אנו יכולים לחסוך מחיינו אם
נשכיל להיות חכמים ולעשות את השינויים הנדרשים מאיתנו בזמן הרגיעה, מבלי
לחכות שהשם יתברך יאלץ להביא לחיינו מכות חס ושלום.
כל עניין המכות הוא לעורר את הישנים. כאשר נותנים סטירה לבן אדם הוא
מתעורר ומגיב לדברים. אבל אדם שכבר מגיב ונמצא במצב ערני מעצמו לא זקוק
לסטירה שתעיר אותו. הקדוש ברוך הוא לא רוצה שיהיה לנו רע חס ושלום, הוא רוצה
לעורר אותנו. הדבר הטוב ביותר הוא שנתעורר מעצמנו, ואז אין צורך בייסורים ומכות.
אבל אם נשקע בשגרה של חיינו מבלי להתקדם ומבלי לעשות שום שינוי, אז יש צורך
בסטירה שתעיר אותנו כדי שניזכר שיש לנו תפקיד ואנו צריכים להתקדם.
לא לחכות לשינוי
הדבר דומה לילד שמחליט שהוא רוצה להישאר כל החיים שלו בכיתה א'. הוא
רוצה להמשיך לשחק בצעצועים לנצח, לא להתבגר לעולם ולהתרחק מכל מה
שנראה לו כשינוי. הוא לא מבין שבין שאם הוא יישאר בכיתה א' זה יזיק לו ויתקע אותו.
הוא מוכרח להתקדם ולעלות לכיתה ב' ומשם להמשיך ולעלות עוד ועוד, לרכוש
חכמה ולהתקדם. אם הוא יישאר בכיתה א' גם בגיל ארבעים, אז הוא יהיה אומלל,
טיפש ולא מוצלח. הוא יהיה תקוע ולא יוכל להתקדם בחייו. לכן ההורים שכבר יודעים
את זה יכריחו אותו ללכת לבית הספר וללמוד כך שהוא באמת יוכל להתקדם. אם
הוא לא יעשה את זה מרצון, אז הוריו יכריחו אותו בכוח. הם לא רוצים להכאיב לו,
אבל הם רוצים שהוא יתקדם. הכי טוב שיתקדם מעצמו ויצליח בלימודיו, אבל אם
המצב מאלץ אותם, אז הם מעדיפים שהוא יסבול קצת ייסורים כעת מאשר שיסבול
הרבה יותר במשך כל חייו.
אבל למה שנחכה למצבים האלו?
הקדוש ברוך הוא קבע לנו מסלול חיים שמותאם במיוחד בשבילנו. מחובתנו לצעוד
במסלול שנקבע לנו. לטובתנו, עדיף שזה יגיע מתוך רצון ושמחה ובלי ייסורים מיותרים.
אם נעשה את הדברים מתוך רצון, נוכל להתקדם הרבה יותר במסלול ולהגיע
למקומות גבוהים ורחוקים. אבל אם חס ושלום נחכה שהשם יתברך ייאלץ אותנו
לצעוד במסלול, עלול להיות לנו מאוד קשה, לא נגיע רחוק ולא נצליח ליהנות בדרך.
אנו יכולים להתלונן במשך כל החיים שלנו על הדיאטה שאנו כל כך רוצים לעשות,
על השינוי בתזונה שאנו צריכים ועל ההתמכרויות שלנו שמצריכות טיפול, אבל יחד
עם זה לא נעשה כלום. אבל מספיק שפעם אחת נעמוד מול הרופא שיאמר לנו שאנו
נמצאים בסכנת חיים ואז פתאום נקבל כוחות עצומים. אם אדם יודע שהסיגריה הבאה
תהרוג אותו, אין סיכוי שהוא יעשן אותה. אבל למה שנחכה למצבים האלו? למה
לחכות לייסורים ודברים קשים שיגרמו לנו לשנות את הדרך? מדוע שלא נעשה את
השינוי מעצמנו? מטבע האדם לחכות שמציאות החיים תכריח אותו לעשות שינוי, אבל
מדוע לא לעשות את השינוי בצורה טובה ובריאה יותר מעצמנו, ללא אותם ייסורים?
אם לא נאזור אומץ ונפעל יהיה הרבה יותר קשה
זה בוודאי לא פשוט לשנות שגרה. צריך המון אומץ כדי לפרוץ את הקיבעון
שהתרגלנו אליו. אבל אם נדמיין עצמנו במצבים קשים חס ושלום, אז נראה ששם אנו
יכולים לשנות הרבה יותר ממה שאנו מדמיינים לעצמנו. אם נודה באמת, נגלה
שהקושי שיש בשינוי שאנו רוצים לעשות הוא צרות של עשירים. אם הרופא אומר לבן
אדם שיש לו שבוע לחיות בגלל התזונה הנוראית שלו, אז בוודאי שאותו אדם יבין
שהוא יכול היה לשנות את אותה התזונה ממש בקלות. כי יחסית לצרות שהדברים
מביאים עלינו, המאמץ של השינוי הוא מזערי. אז אמנם אנו צריכים לאזור אומץ
ולפעול בניגוד לטבע שלנו. אבל כל זה יועיל לנו המון לחיים, יקדם אותנו לעבר
המטרה ויסיר מעלינו דברים לא רצויים שבאים לעורר אותנו. כל מה שניאלץ לעבור
אם לא נאזור אומץ ונפעל יהיה הרבה יותר קשה וכואב. עדיף לעשות טיפול קטן כעת
מאשר לחכות כמה שנים ולעשות טיפולים רבים הרבה יותר מסובכים.
להביא את השינויים
אפשר להביא את השינויים לחיינו. לכל אחד ואחת יש את כוחות הנפש הדרושים
לשם כך ואין דבר שאנו לא מסוגלים לעשות. רק התאוות וההרגלים מונעים מאיתנו
להגיע להגשמת החלומות שלנו, אבל אם רק נבחר, נוכל לסלק את אלו לצד
ולהתמקד בהגשמה העצמית שלנו. השם יתברך יזכה את כולנו לבחור בדרך הטובה,
לאזור אומץ ולקיים את ההבטחות שקיבלנו על עצמנו. נזכה להביא שינויים לחיינו
מתוך שלווה ורוגע, ללא ייסורים ועם הרבה שמחה.