פרשת בשלח – מסירות נפש

מסירות נפש – פרשת בשלח

החכמה הגדולה היא לעשות מסירות נפש גדולה. למרות שיש אוכל
בקושי, שישנים רק שעתיים בלילה, שכולם מסביב מציקים וששום דבר לא הולך,
למרות הכל אנו מוסרים את נפשנו למען התורה הקדושה.

 

בני ישראל יוצאים ממצרים, אבל פרעה וכל לוחמיו רודפים אחריהם ולאט לאט
מדביקים את הקצב. המצרים מקיפים אותם מאחור, מלפנים נמצא ים סוף. הם לכודים
מכל הכיוונים חסרי אונים וללא כל יכולת להתמודד עם המצב. רק נס יוכל להציל
אותם כעת. כולם פונים למשה רבינו והוא פונה לקדוש ברוך הוא בתפילה. ואז בשיא
המתח, מתוך הלחץ הגדול שבני ישראל נמצאים בו, עונה לו הקדוש ברוך הוא את
התשובה התמוהה והלא צפויה: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל וייסעו" (שמות יד',
פסוק טו').


מה זאת אומרת "מה תצעק אלי"?! הרי הזעקה והתפילה לקדוש ברוך הוא היא
העצה הטובה ביותר שאפשר לתת. אל מי עוד אפשר לצעוק ולהתפלל? לאן בכלל
אפשר לנסוע כאשר המצרים והים מקיפים אותם? מי היחיד שיכול להושיע מתוך מצב
כזה? בטח שמשה רבינו יצעק להשם בעת צרה שכזו! אז מה הפליאה הגדולה על
הצעקה של משה?


האדם היהודי נמדד בעיקר לפי מעשיו ולפי העמידה בניסיונות חייו.


צריך לדעת שהתפילה היא עניין עצום, חשוב ומועיל, אבל יחד עם זאת היא רק
חלק מהתפקיד שלנו. האדם היהודי נמדד בעיקר לפי מעשיו ולפי העמידה בניסיונות
חייו. התפילה עוזרת לנו להוריד שפע גדול יותר שדרכו נוכל לעבוד את השם יתברך
בצורה טובה יותר, אבל אותו שפע צריך להתאים לנו כך שנוכל להכיל אותו ולקבל
אותו בצורה טובה. לפעמים אנו יכולים להתפלל מכל הלב ולהתמלא באמונה, אבל
עדיין חסרה הוכחה מנצחת לאמונה שלנו. לפעמים אדם יכול להתפלל בכוונה עצומה,
אבל עם זאת מבחינת המעשים שלו הוא לא ראוי לאותו שפע שהוא מבקש.

חסרה העמידה במבחן כדי שנוכל להוכיח לעצמנו ולקדוש ברוך הוא שאנחנו באמת דבקים
בתורה הקדושה ושאנו לא סתם מתפללים בלי כיסוי להבטחות שלנו. לדבר זה קל,
אבל לפעול פעולות ולבטא את האמונה במעשים זה קשה יותר. חסרה מסירות הנפש
שלנו למען השם יתברך.

החכמה הגדולה היא לעשות מסירות נפש גדולה


כל יהודי צריך להיות מוכן למסור את נפשו בכל רגע למען התורה הקדושה. זה לא
חכמה גדולה לאכול אוכל טוב, לישון שינה טובה, לקבל משפחה טובה עם מידות
טובות בלי יצר הרע ושהכול מסביב יהיה טוב, ואז להסכים גם לקיים מצוות מתוך
המצב הזה. החכמה הגדולה היא לעשות מסירות נפש גדולה. למרות שיש אוכל
בקושי, שישנים רק שעתיים בלילה, שכולם מסביב מציקים וששום דבר לא הולך,
למרות הכל אנו מוסרים את נפשנו למען התורה הקדושה.


הגדלות היא לוותר על הנוחות של עצמנו ולהיות מוכנים למסור את הנפש למען
השם יתברך. כפי שעשו בשואה, כפי שעשו במסעות השמד הרבים וכפי שעשו
אבותינו הקדושים בכל התקופות. אברהם אבינו הושלך לכבשן האש, יצחק אבינו
נעקד על המזבח, משה רבינו מסר את עצמו כדי להציל את ישראל ומיליוני יהודים
קדושים בכל הדורות מסרו עצמם, ויתרו, חיו בצער, התענו ועשו מסירות נפש גדולה
רק כדי להישאר יהודים דבקים בקדוש ברוך הוא. במשך כל הדורות היו גזירות שמד
רבות, ובכל זאת יהודים רבים שמרו באדיקות על המצוות מתוך סיכון חייהם. תארו
לכם איזה שכר עצום יש למעשים גדולים כאלו.


כאשר בני ישראל יצאו ממצרים היו נסים גדולים סביבם. בני ישראל לא היו ראויים
מצד עצמם לכל אותם נסים, שהרי הם היו בתוך מ"ט שערי טומאה של מצרים. כאשר
הגיעו לים סוף היה צורך לעשות מעשה שיוכיח שהם באמת ראויים לכך. אמנם
להתפלל זה בוודאי דבר חשוב, אבל זה רק חלק מהתהליך. יתרה מזאת, כאשר בני
ישראל צעקו לקדוש ברוך הוא במצרים הוא כבר שמע את צעקתם ושלח את משה
לגאול אותם. יוצא שהוא כבר קיבל את התפילה שלהם ולכן אין צורך בתפילה נוספת.
אבל יש צורך במעשה שיעיד עליהם שהם ראויים.

אם לא נתאמץ ולא נפעל, הכל יישאר רק בתור שפע רוחני שלא בא לידי ביטוי במציאות החומרית


יש הרבה אנשים שמתפללים הרבה, אבל לא מוכנים להשקיע מעצמם. יש כאלו
שהיו אצל כל הרבנים האפשריים כדי לקבל ברכה ושיתפללו עליהם, אבל הם
בעצמם לא עושים שום שינוי ושום השתדלות. כי להתפלל או לקבל ברכה זה דברים
שיכולים להשפיע, לשנות מזל ולעזור לנו. אבל אם לא נתאמץ ולא נפעל, הכל יישאר
רק בתור שפע רוחני שלא בא לידי ביטוי במציאות החומרית.

כדי לזכות לדברים גדולים באמת צריך מסירות נפש אמתית.

כדי לראות נסים וישועות צריך להקריב את
עצמנו וללכת על כל הקופה. רק כך אפשר להוכיח ולבטא את האמונה הגדולה
שנמצאת בתוכנו. הדבר דומה לאדם שרוצה ללמוד לשחות, הוא חייב קודם כל
לאזור אומץ ולהתמלא בביטחון כדי שיוכל לנסות לצוף על פני המים. אם לא יהיה לו
ביטחון, הוא לא יוכל להגיע לשלב שבו יוכל לשחות. הוא יכול להיות פרופסור גדול
שמכיר את כל סוגי השחייה ולדעת את כל חוקי הפיזיקה שמאפשרים לגוף לצוף על
המים, אבל אם הוא לא יתאזר בביטחון וישחרר את המצופים, הוא לא יוכל לעולם
לדעת לשחות.


מסירות נפש מעידה על האמונה ועל מה שנמצא בתוכנו הרבה יותר מדיבורים
ומחשבות. אנו מעידים על כך שאנו מוכנים להקריב מעצמנו למען מטרה נעלה יותר.
כולם יכולים לזרוק ססמאות באוויר ולעשות הרבה רוח. אבל רק אדם אמתי ושלם עם
אמונתו יהיה מוכן להקריב למענה. לכן בים סוף היה צורך במעשה יוצא דופן של
מסירות נפש כדי לסתום את פיות המקטרגים על עם ישראל ולבקוע את הים.

הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבינו שכעת זה לא הזמן להתפלל ולבקש רחמים.

הוא כבר קיבל את התפילה שלהם ורוצה לעזור להם, אבל כעת הם צריכים להוכיח שהם
ראויים. זוהי שעת מבחן שבה נדרשת מסירות נפש של עם ישראל, "דבר אל בני
ישראל וייסעו". כאשר בני ישראל מבינים זאת הם נכנסים לתוך המים של ים סוף מתוך
אמונה עצומה. הם עושים את ההשתדלות שלהם ומתמלאים בביטחון שהשם יתברך
יציל אותם בדרך נסית. לאחר שהם נכנסים לים, השם יתברך בוקע אותו לשניים כך
שיוכלו לעבור.


ניסיונות החיים שלנו מובילים אותנו פעם אחר פעם לנקודה הזו של מסירות הנפש.
אדם שחוזר בתשובה נתקל בכל הקשיים האפשריים, כי הוא צריך להיות מוכן לוותר
על הכל ולהוכיח שהוא באמת רוצה לחזור בתשובה. הרי אם זה היה קל, כולם היו
עושים את זה. ללכת לשיעור תורה זה דבר עצום והשכר על כך בלתי ניתן לשיעור.
אבל תארו לכם איזה שכר יש לאדם שלא רק שהוא הולך לשיעור תורה, אלא שהוא
לא חש בטוב ביום חורף קפוא ובכל זאת מפלס את דרכו בשלג במרחק של כמה
קילומטרים כדי להגיע לשיעור תורה. קרוב לוודאי שהשכר על שיעור תורה כזה יהיה

כאשר יש מסירות נפש, הדבר שווה הרבה יותר

כמו אלפי או מיליוני שיעורי תורה רגילים. מצוות תפילין היא חשובה מאוד, אבל תארו
לכם איזו עצמה יש למצוות תפילין כאשר יהודי מניח אותן בזמן גזירות קשות של
הגויים שאוסרים להניחן ומסתכן בכך בחייו. כאשר יש מסירות נפש, הדבר שווה הרבה
יותר ומבטא אמונה הרבה יותר גדולה. מה שאדם אחד יכול להשיג בתורה ומצוות
במשך כל החיים שלו, אדם אחר יכול להשיג ברגע אחד מתוך מסירות נפש אמתית.


הקדוש ברוך הוא אומר לנו לפתוח לו פתח כחודו של מחט (ממש קטן) והוא יפתח
לנו כפתחו של אולם (ענק פי מיליארדי מיליארדים מאותו חוד של מחט). השם יתברך
מוכן לעשות לנו נסים ולתת לנו את כל מבוקשנו. אבל כל זה רק לאחר שנעשה
אנחנו את ההשתדלות שלנו. לא מדובר סתם על השתדלות פשוטה. הרי הרבה
אנשים עושים טובה שהם הולכים לאיזה שיעור תורה פעם אחת, או מקיימים איזו
מצווה כשמסתדר להם, ואז חושבים לעצמם שהם כמו צדיקים גמורים וכעת הקדוש
ברוך הוא צריך לשלוח להם שפע עצום בלי הפסקה. הם ממש כועסים כאשר רואים
שיש להם איזה חוסר בחיים מתוך מחשבה שהקדוש ברוך הוא כביכול חייב להם
משהו. אבל אותו פתח כחודו של מחט הוא אמנם קטן, אבל צריך להיות מכל הלב.


מספיק מעשה אחד קטן, אבל הוא צריך לבטא מסירות נפש גדולה.
אנשים אוהבים לדבר. כי קל להגיד שהכול מלמעלה, שהפרנסה היא מאת השם,
שאין עוד מלבדו ועוד משפטי מחץ בסגנון הזה. אבל אז כאשר העסק ממול גונב לנו
לקוחות אז שוכחים הכל ומתחילים לנבל את הפה. לכאורה אפשר לשאול מה קרה
לאמונה שהייתה לנו? מדוע שכחנו פתאום שהשם לבדו מביא לנו את הפרנסה?

רק המעשים שלנו מבטאים את האמונה הפנימית

אלא שאותה אמונה לא הייתה שלמה גם לפני כן. אמנם דיברנו ואפילו חשבנו שאנחנו
כנים, אבל לא לקחנו בחשבון שאמרנו את הדברים מתוך אותו מקום שהיינו בו. זה כמו
שאדם יקרא ספר על בריאות הגוף ואז יאמר לעצמו שאסור להכניס לגוף אוכל לא
בריא כי זה כמו רעל. אבל אז אחרי יומיים הוא ישכח מזה ויאכל דברים לא טובים. כי
רק המעשים שלנו יכולים להעיד ולהוכיח על המקום האמתי שבו אנו נמצאים. במצבי
רוח מסוימים קל לדבר ולהרגיש על הגובה, אבל זה לא מבטא את מה שאנו מאמינים
בו באמת. רק המעשים שלנו מבטאים את האמונה הפנימית.


כמה פעמים התפללנו תפילת עמידה וביקשנו מהשם יתברך שיחזירנו בתשובה
שלמה, שינצור לשוננו מרע, שנפשנו כעפר לכל תהיה וכו'. האם מישהו זוכר את כל
הבקשות האלו שניה לאחר מכן? הרי מיד אחרי התפילה אנו מדברים לשון הרע,
מרגישים גאווה מנופחת, כועסים על כל העולם וחוזרים לתאוות העולם. אז איפה כל
מה שביקשנו? אם אנחנו כל כך רוצים את זה מדוע אנו לא עושים שום דבר כדי
להשיג את זה? השם יתברך אומר לנו "מה תצעק אלי", בשביל מה אתה עכשיו עומד
ומתפלל? "דבר אל בני ישראל וייסעו" – כי עכשיו זה הזמן להתקדם ולעשות מעשים
בעצמנו. כוח התפילה הוא עצום ופועל ישועות גדולות בשמיים, אבל כדי להוריד את
הישועות האלו לעולם צריך לפעול ולמסור נפש. ברגע שנתחיל לפעול אז נזכה
לראות את הישועות בע"ה.

מסירות נפש אמתית


לכן אנו צריכים לעשות השתדלות גדולה להוציא אל הפועל את האמונה שלנו.
לעצב אותה ולחזק אותה כך שנוכל למסור את הנפש עליה. רבי עקיבא התכונן
במשך כל חייו לרגע בו יוכל למסור את נפשו למען קידוש השם. לכן כאשר הוציאו
אותו להורג בצורה מזעזעת עם עינויים איומים, הוא בכלל היה עסוק בקריאת שמע
ולא הרגיש את העינויים. הוא היה מרוכז כל כולו בקיום המצווה של קידוש השם. כך
נראית מסירות נפש אמתית.


אמונה חזקה יכולה להוציא אותנו מכל צרה. אבל אמונה ממש חזקה, כזו
שמתבטאת במסירות נפש אמתית. אנשים רבים חושבים שהאמונה היא בלב בלבד.


אז אמנם עיקרה הוא בלב, אבל כדי לדעת מה נמצא אצלנו בתוך הלב צריך
להסתכל על המעשים. הרי אי אפשר לומר שאנחנו אוהבים את הקדוש ברוך הוא
ושאנחנו מאמינים חזקים בזמן שאנו עוברים על הצווים שלו. האדם פועל על פי
האמונה שלו ומעשיו מעידים עליו. אדם שעושה עבירות והולך נגד רצון השם מוכיח
בזה שהוא לא מאמין, וזה לא משנה אם בכל חצי דקה הוא מוציא את צמד המלים
"בעזרת השם", אם הוא מנשק כל מזוזה שנמצאת בדרכו או שהוא היה בכל קברי
הצדיקים בעולם. כי מי שבאמת מאמין בקדוש ברוך הוא הולך בדרך שהוא ציווה עליה.

רק מסירות נפש יכולה לקדם אותנו בחיים בצורה משמעותית.


יהודי צריך לפעול ולעשות מעשים משפיעים. קיבלת על עצמך משהו? עכשיו תוכיח
ותראה שאתה מקיים. כי להבטיח דברים זה קל, אבל לקיים ולהוציא את הדברים
לפועל זה הרבה יותר קשה, וזו העבודה האמתית. רק מסירות נפש יכולה לקדם אותנו
בחיים בצורה משמעותית. אדם שמוכן לעבור קשיים למען השם יתברך בסופו של דבר
יגיע למקום גבוה ביותר. זה בוודאי לא אומר שאנו צריכים לרצות קשיים, שהרי אף
אחד לא צריך להזמין לחייו ייסורים או ניסיונות. אלא שאם בדרך האמת יש קשיים
וייסורים ואין לנו ברירה אלא לעבור אותם, אז שווה לעבור אותם למען האמונה
והדבקות. זה לא שווה לחיות בנוחות אם זה אומר שאנו צריכים לוותר על האמונה
שלנו בשביל זה.


השם יתברך יזכה אותנו לעשות מסירות נפש גדולה בחיינו. להשקיע, להתמיד
ולוותר על הנוחות כדי להידבק בו, ובזכות זה ירחם עלינו ויעשה לנו נסים גדולים ויגאל
אותנו מעבדות לחירות כמו שעשה ביציאת מצרים

\

תוכן עניינים
דילוג לתוכן