האם ההצלה ממחלות ע"י חיסון נראית כבריחה מגזירת הבורא

האם הצלה מהמחלות על ידי חיסון נראית כבריחה מגזירת הבורא?

ישנה שאלה ידועה, שעיקרה נוגעת לחיוב האדם להשתדל ברפואת גופו,

והיא נוגעת גם לשאלה מהו סוג השתדלות הראוי, השאלה נשאלת בכמה ניסוחים,

ועיקרה שכיון שהחולי בא על האדם כעונש על חטאיו,

ממילא השתדלות להסירו מתפרשת לכאורה כבריחה מגזר הדין,

ענין זה נוגע גם להשתדלות של חיסונים שהיא בעצם מקדימה את הרפואה לחולי,

ובפרט בפעולה הניכרת ביותר בתחום החיסונים שמחלות שהיו פעם אימת האנושות נכחדו מן העולם,

ונראה כביכול כסתירת גזירת הבורא, שברא את המחלות כדי לייסר בהן בני אדם.

ההשתדלות שבלקיחת חיסון

כמובן שחלק משאלות אלו אינו נובע בהכרח מגישת השקפה יהודית,

ומצויה יותר אצל הנצרות שכמריה לחמו בעבר כנגד בשורות החיסונים מטענות דומות  .

כפתיחה לנושא זה, יש להביא את דברי השואל בשו"ת פאת שדך שהקיף בשאלתו כמה משאלות אלו,

בנוגע להשתדלות שבלקיחת חיסון שמא היא אינה ראויה, וז"ל:

'שמעתי בשם הרמב"ן שהרפואות מחלישות רק יש רשות לרופא שנאמר ורפא ירפא וא"כ מנלן לבריאים יהא מותר לעשות זה… ועוד טענת שבנים קטנים נענשים בעוון אבותיהם ואם ינצלו מן החולי יענוש הקב"ה האבות באופן אחר',

ועוד טען שם שההשתדלות הראויה לדעתו היא על ידי תפילות ולא על ידי רפואות ,

וההשתדלות גם סותרת לדעתו את מצות תמים תהיה עם ה' אלוקיך.

והרב שמואל דוד מונק זצ"ל השיב לו שם באריכות על טענות אלו,

ונראה מדבריו שהגישה של השואל לשאלות הנזכרות אינה נכונה ביסודה

(ובסוף התשובה ציין שהייתה זו אריכות יתר בדברים פשוטים מאוד), וז"ל:

'וסו"ס אין לנו אלא המבואר בש"ע יו"ד סי' של"ו ע"פ הרמב"ן עצמו דמצוה להתרפאות פשיטא דהיכא דשכיח היזיקא מצוה לעשות דברים שימנעו המחלה… ומ"ש שהבנים נענשים בעוון אבותיהם… האם לא נאמר בבניו הקטנים לא תעמוד על דם רעך ומצוה זו שייכת אף אם עדיין לא בא לידי סכנה אלא דברי היזיקא כמ"ש בגמרא דסנהדרין… ומה שטענת שאם נגזרה מיתה ח"ו לא תועיל הרפואה לא ידעתי מאי שנא מהחולה הגדול בעצמו שרשאי לעסוק ברפואת עצמו וגם פושע הוא אם לא יעסוק כמו שהזכרתי בשם קצור ש"ע וע"פ שבודאי אם נגזרה עליו מיתה נגזרה בעוון עצמו וה"ה דיש לו לעסוק ברפואת בנו ולא יאמר בעווני ימות ח"ו… ומצות תמים וגו' לא נאמרה בכגון דא כלל …אבל פשיטא שלא נאסר לנו ליזהר מסכנה או נזק העלולים לבוא ומקרא מלא דיבר הכתוב צנים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם

ועיין בתוספות כתובות דף ל"א ע"א ד"ה הכל שאדם יכול וגם צריך לשמור עצמו מפורענות .'

הנוהג כן מקיים את מצות ונשמרתם לנפשותיכם

והנה כעין שאלות אלו מצינו גם בחיבור עלה תרופה הנזכר לעיל,

והוסיף גם טיעון שאולי אין ראוי להקדים ולהביא על עצמו את החולי,

ומבאר שכדעה זו אוחזים החסידים מאומות העולם (כותבי הדורות מספרים שהיתה התנגדות גדולה של הנצרות לטיפול בחיסונים, ואולי זוהי כונת דבריו) וז"ל:

'והנה על פי הדברים האלה… נוסף תת כה חומרת השאלה, ותעש לה קרניים,

האיך נתיר לאיש הישראלי לבקש תחבולות להינצל כצבי מיד,

לאשר הביא אלוקי בידו לעונש חרוץ, ודי לצרה בשעתה ואקדומי פורענתא לא מקדמינן,

ובאלו אמרו מאחרין ולא מקדימין… זאת ועוד אחרת רבים אומרים …

שלא נכון הדבר לעשות כן לדחוק השעה במה שמביא עליו חולי שלא נגזר עליו עדיין,

ובהדי כבשי דרחמנא למה לן, ומוטב שנהיה בשב ואל תעשה… ואז מה דבעי קודש אבריך הוא לעביד…

וזה שמקדים המאוחר נראה כמו שסר בטחונו מהשם ב"ה, ובדעה זו מחזיקים הרבה מחסידי אמות העולם.'

אלא שהוא דוחה את הדברים, שכיון שכך היא דרך הרפואה לאבעבועות שצריך להקדים 'מכה לרפואה',

לכן הנוהג כן מקיים בה את מצות ונשמרתם לנפשותיכם, וז"ל:

'ובאשר תיקון תרופה הנפלאה הנ"ל היא בדרך שצריך להקדים המכה לרפואה

וזולת זה הוא מסוכן הרבה אם האורח רע בזמנו בא,

א"כ המשתדל ברפואה הנ"ל בעודו באבו ה' לא יחשוב לו עון,

אבל הוא מן הזריזות ומצוה דושמרתם לנפשותיכם.'

ועוד כתב שאין לומר שכיון שהמחלה היא מגזירת עליון להעניש את האדם איך יבקש האדם תחבולות להנצל ממנה,

ואם כן איך יקבל עונשו, וביאר שלא חסרות דרכים למקום להעניש, וז"ל:

'ואין לומר עוד אם אמת הדבר שחולי זה הוא משבט אלוק' לעונש חרוץ באדם בו או בבניו ח"ו

האיך יבקש תחבולה להנצל ולפטור מזה ואימתי יגבה בעל חוב את חובו,

זה דברי בורות, הרבה שלוחים למקום ואין לנו להרהר אחר משפטי ה' האיך ומה ואנא ימצאו.'

הוא הכה ואתם מרפאים

וכעין שאלות אלו, מצינו במדרש (שמואל ד)

שנשאלו חכמי ישראל על דרכי הרפואה שאילו יחשבו כהתערבות בגזירת המקום,

והשיבו שריפוי החולי הוא כדוגמת שאר המלאכות שמחויב האדם לעשות כגון לפרנסתו, וז"ל:

'מעשה בר' ישמעאל ור"ע שהיו מהלכים בחוצות ירושלים והיה עמהם אדם אחד

פגע בהם אדם חולה אמר להם רבותי במה אתרפא אמרו לו עשה כך וכך עד שתתרפא.

אמר להם אותו האיש שהיה עמהם מי הכה אותו בחולי, אמרו לו, הקדוש ברוך הוא

א"ל ואתם חכמים הכנסתם עצמכם בדבר שאינו שלכם הוא הכה ואתם מרפאים אינכם עוברים על רצונו, אמרו לו מה מלאכתך אמר להם עובד אדמה אני והרי מגל בידי אמרו לו מי ברא את האדמה מי ברא את הכרם, 

אמר להם הקדוש ברוך הוא אמרו לו אתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך וכו'

אמרו לו ממלאכתך לא שמעת מה כתיב אנוש כחציר ימיו וגו'

כשם שהעץ אם אינו נזבל ונתנכש ונחרש אינו עולה ואם עלה ולא שתה מים אינו חי והוא מת כך הגוף הוא העץ הזבל הוא הסם איש האדמה הוא הרופא, אמר להם בבקשה מכם אל תענישוני.'

זה רצון הבורא

בביאור מדרש זה האריך בשו"ת משנה הלכות (חי"ג סי' רטז)

שלכאורה יש לחלק בין רפואה למלאכות עבודת האדמה, וז"ל:

'ואכתי צ"ב דמה דמיון הוא האדם אצל עובד האדמה העובד האדמה אינו עושה פעולות נגד הבריאה אלא מקיים הבריאה ועל מאכל האדם לא שאלו שחייב אדם לאכול ולא להמית עצמו

אבל האדם אלקים עשה את האדם ישר והוא בחטאו גרם להענש עד שישוב אל ה' וירחמהו והוא הולך ועושה פעולות טבעיות להסיר מעליו עונש המלך ומשל למלך שענש את העובר על חקי המלך

ונתנו בנחשתים והולך זה ומנסר את הנחשתים ובורח לו וע"ז נענש יונה הנביא .'

ותירץ על שאלה זו, שהרי גם הצורך בעבודת האדמה התחדש בחטאו של האדם,

ואם כן הדימוי עולה יפה, וז"ל:

'ואשר נראה הכוונה דבאדמה נמי קודם החטא לא הי' צריך לזבל ולנכש ולחרוש ולהשתות מים

אלא ואד עלה מן השמים והשקה את הארץ והארץ הוציאה פירות מעצמה ומטבעה

כי כן ברא הקדוש ברוך הוא עולמו אלא שבא אדה"ר וחטא או שהאדמה חטאה בפני עצמה ונענש בזיעת אפיך תאכל לחם וארורה האדמה בעבוריך וקוץ ודרדר תצמיח לך וכדומה

וע"ד זה אמרו עתידין אילני סרק להוציא כלי מילת וגלוסקאות

נמצא דמה שצריך לזבל ולנכש ולחרוש הוא מחמת העונש שהאדמה נענשה

והאדם נענש וחלתה האדמה וזה שהשיבוהו שוטה שבעולם ממלאכתך לא שמעת וכו' אנוש כחציר ימיו כשם שהעץ אם אינו נזבל דבשעת הבריאה הוציאה הארץ עץ פרי למינייהו וכל מיני עשבים למינהו

והכל גדל בלי להוסיף בו מעשה אדם אלא שחטא ונתקללה האדמה ובא העונש

ואעפ"כ אתה עובד לתקנה אם כן זה רצון הבורא והכי נמי ברפואות .'

והוסיף לבאר בזה שהחולה חייב לרפאות את עצמו וז"ל:

'וכמו שאמרו חז"ל דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא

ובפרט לפי דעת הרמב"ם שכתב דגופו של אדם אינו שלו ורשותו אלא של הקדוש ברוך הוא ועליו לשמרו שלא יתקלקל ואם קלקל עליו לתקנו כמו המקלקל חפצו של חבירו ומזיקו .'

חובת האדם לרפא את עצמו

וכן מבואר בנושאי כלי השו"ע (יו"ד סי' שלו) על חובת האדם לרפא את עצמו (ראה בט"ז שם),

וכפי שכתב הברכי יוסף (שם):

'ונראה דהאידנא אין לסמוך על הנס, וחייב החולה להתנהג בדרך העולםלקרות רופא שירפאנו,

ולאו כל כמיניה לשנות סוגיין דעלמא ולומר כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו על ידי רופאים, וכמעט איסור יש בדבר, אי משום יוהרא, ואי משום לסמוך אניסא במקום סכנה ולהזכיר עונותיו בשעת חוליו,

אמנם ינהוג כדרכן של בני אדם וארח כל ארעא להתרפאות על ידי רופא ולבו בל עמו,

רק ידבק בקונו למתקף ברחמי בכל לב ובו יבטח דוקא.'

ועל מי שאינו משתדל ברפואת עצמו כתב בספר מעבר יבוק (קרבן תענית פ"ה)

שהרי הוא חוטא ועתיד ליתן את הדין, וז"ל:

'ההנהגה וייסורין שהן בגוף האדם כמו החולאים יש מהם שיתהוו משטות בני האדם

כגון צנים פחים וזה דומה להורג את עצמו שעתיד ליתן את הדין וכן המחליא עצמו

מפני היותו רודף אחר תאוותיו ובכלל זה מי שאינו משתדל ברפואה עצמה בכלל חוטאים יחשב

ואם בטל העבודה בסיבת החולי גם את דמו מידו ידרושו.'