החיל והחוסן – חיסון הקורנה בהלכה – מדוע מי שחלה כבר, מחוסן

המבוא לענין החיסון, הוא התופעה של ההתחסנות

כבר בימי קדם היה ידוע שמי שחלה כבר במחלה  מסוימת שוב לא יחלה בה או שיחלה בה בצורה קלה יותר, כיון שגופו כבר מכיר את גורמי המחלה ונלחם בהם ביעילות.

על עיקר ענין התחסנות הגוף מחומרי רעל, מצינו כבר בדברי חז"ל בגמרא (ע"ז לא:) שהגוים אינם
ניזוקים משתיית מים מגולים [שיש בהם חשש ארס נחש] מפני שהם אוכלים שקצים ומתחמם גופם,

וביאר בהערות הגריש"א (שבת פו:) 'דעכו"ם משום דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו ואין ארסו
של נחש מזיק להם והיינו שעי"ז גופם מתחסן נגד הארס'.
וכן מצינו בספר מושיע חוסים (לר"א יגל ממונסליצ'ה ונציה שמ"ז) בשם חכמי הטבע, וז"ל:

'מְבֹאָר לַטִבְעִיִים שֶׁהַהֶׁרְגֵל טֶׁבַע שֵּנִי וְהּוא עַל כָל דָבָר שִלְטוֹן וְאִם יַרְגִיל אָדָם עַצְמוֹ אֲפִילּו לֶׁאֱכוֹל סַם הַמָוֶׁת לֹא
יַזִיק לוֹ הֲגַם כִי לְבַסוֹף יַרְבֶׁה אֲכִילָתוֹ מִמֶׁנּו, וְהַסַם הַהּוא יִתְהַפֵּךְ לְטִבְעוֹ, וְטִבְעוֹ לוֹ וְהָעֵּד עַל זֶׁה מֵּאוֹתָה
הַנַעֲרָה… שֶׁכָל מַאֲכָלָה הָיָה סַם הַמָוֶׁת'.

התחסנות במקורות

וגם התחסנות מפני מחלות מצינו, כפי שהעיד בשו"ת רדב"ז (ח"ב
סי' תרפב) שמי שהיה בעיר בזמן שהיתה מגפה היה מחוסן מפני
המגפה הבאה, גם אם לא חלה כלל מהקודמת, וז"ל 'שֶׁהֲרֵּ י אוֹתָ ם
שֶׁהֻכּו וְנִּצוֹלּו אוֹ אוֹתָם שֶׁלֹא הֻכּו כְלָל בַמַגֵּפָה שֶׁעָבְרָה אֵּינָם בכְלָל
זֶׁה כַאֲשֶׁר רָאִינּו בְעֵּינֵּינּו כִי אוֹתָם אֲשֶׁר עבְרּו עֲלֵּיהֶם מַגֵּפוֹת אֵּינָם
מִסְתַכְנִים אֶׁלָ  א' מִנִי אֶׁלֶׁף'.

התחסנות הטבעית של מי שחלה

מקור נוסף להתחסנות הטבעית של מי שחלה, הוא בסוגית
הבריחה מהמגיפה הנזכרת ברמ"א (יו"ד סי' קטז ס"ה) שיש
לברוח מן העיר כשיש דבר בעיר, ואסור לסמוך על הנס, וז"ל:

'עוֹד כָתְבּו שֶׁיֵּש לִבְרֹחַ מִן הָעִיר כְשֶׁדֶׁבֶׁר בָעִיר, וְיֵּש לָצֵּאת מִן העִיר
בִתְחִלַת הַדֶׁבֶר, וְלֹא בְסוֹפוֹ (תשובת מהרי"ל סי' מ"א).

וְכָל אֵּלּו הַדְבָרִים הֵּם מִשּום סַכָנָה, וְשוֹמֵּר נַפְשוֹ יִרְחַק מֵּהֶׁם וְאָסּור לִסְמֹךְ
הנֵּס אוֹ לְסַכֵּן נַפְשוֹ בְכָל כַיוֹצֵּא בָזֶׁה'.
הוראה זו הובאה גם במהרש"ל (ים של שלמה ב"ק פ"ו סי' כו)
בהסתייגות שמי שכבר חלה והתרפא אינו צריך לברוח, כי כבר יצא מכלל חשש הסכנה, וז"ל:

'הִלְכָךְ נִרְאֶׁה, אִם בָא דֶׁבֶׁר לָעִיר מחֻיָב לִבְרֹחַ , אִם יֵּש סִפּוק בְיָדוֹ. אִם לֹא מִי שֶׁהוֹצִיא כְבָר דֶבֶׁר וְנִתְרַפֵּא.
שֶׁאוֹמְרִים הָעוֹלָם ּׁשֶׁאֵּין חֲשַש לוֹ'.
אכן כנגד בשורה מרגיעה זו, מצינו בדברי הר"ח פלאג'י (רפואה וחיים אות נג) שתופעה זו של
התחסנות אינה מובטחת בכל מחלה או בכל איזור, כי במקומם לא היתה חסינות למי שנדבק כבר,

וז"ל: 'וְהָרַב ז"ל דִבֵּר לְפִי מְקוֹמוֹ דבעונות הָרַבִים בִמְקוֹמֵּנּו מָצוי אַחַר שֶׁהכָה פַעַם אַחַת וְנִתְרַפֵא חוֹזֵּר
עָלָיו חֹלִי זֶׁה בְכַמָה שָנִים וַאֲפִילּו בְשָנה אַחַת פַעֲמַיִם וְיֵּש שנסתכנו ה' יַּצִילֵּנּו'.
וכן ידוע בימינו שישנם מחלות שהחולה בהן או המקבל חיסון כנגדם שוב לא יחלה באותה מחלה,
ומאידך ישנם מחלות שהחיסון כנגדם אינו מחזיק מעמד הרבה זמן, או שכלל אינו מגן.

תופעת התחסנות, עומדת במרכז דיון של בעלי המחשבה הקדמונים אם המגפות הן תופעה טבעית ,

או שהם עונש שמימי חוץ מדרך הטבע, שהרי אם אנו רואים שמי שלא נפגע במגפה אחת אינו נפגע במגפה הבאה, כיון שגופו מתחסן כנגד המחלה, נראה שהמחלה היא תהליך טבעי ,שהרי אם כל התהליך של המגפות הוא עונש בידי שמים, אין סברא בזה שכיון שהצילוהו פעם אחת ינצל שוב בפעמים הבאות,

ועל כן יש שהציעו בזה צד שלישי שהוא בעיקרו עונש שמימי אבל הוא מתנהג במהלך טבעי.

אם המגפה תהליך טבעי או עונש שמימי

כפי שכתב רבי אברהם אזולאי (סבו של החיד"א) בספרו חסד לאברהם (מעיין חמישי נהר כח) וז"ל:

'ואם תאמר שאנו רואים כמה וכמה שהכו פעם אחת במגפה וניצולו ועל צד הרוב ניצולים וזה קשה למאוד להאמין שיאמר הקדוש ברוך הוא כיון שעשינו לפלוני כבוד שניצול מדבר שבא בזמן פלוני נכבדהו גם בזמן פלוני ולא ימות שגזרת השמים מצד המעשים הוא בא והכל גזור…

ועניין זה מחזיק סברת הטבעיים ודעתם ואפשר לומר שקרובה דעתם לדעת התורה עתה בזמננו זה שהדברים קרובים אל הטבע…

ועל דרך זה המרכב מדעת הטבעיים והרשב"י ע"ה יתרצו הרבה דברים שהם מתמיהין בענין זה כי הטבע חפץ בו הקדוש ברוך הוא וקשה בעיניו לדחותו

מאידך

ראה בספר ידו בכל (לר"א האיתמרי איזמיר תרכ"ז סי' קנג)

שכתב תירוץ על שאלה זו גם לפי הצד שאינו מפני התלבשות הנס בטבע, וז"ל:

'ואני שמעתי משם מגיד אחד בעניין שאנו רואים כמה בני אדם נגפים וניצולים מהמגפה ושוב אינן נגפים עוד לעולם במגפות אחרות ויש שנגפים ונצולין ובמג פה אחרת חוזרים ונגפים ומתים ואמר המגיד שכל מי שניגף ונצול על שעמדו מליצים רבים עליו והצילוהו במליצתם שוב זה אינו מת ממגפה לעולם אמנם אם נגף ונצול מסבת זכות שנמצא בו יש ב מציאות שאם נגף במגפה אחרת מת ע"כ ונראה לי טעם בזה שהניצול על ידי מליצים שוב אינו מת ממגפה יען שעשה הקב"ה חסד עם זה בעבור כבוד המליצים והצילו אעפ"י שאין בדברי המליצים כל כך ממשות כך היא המדה לעשות חסד לכבוד המליצים…

ובהיות שעושה חסד עם האדם להצילו בעבור המליצים אם יינגף בפעם אחרת וימות נמצא שאינו חסד שלם וגם מגיע מהבושת למליצים אבל הנגף שניצל מסבת זכות שנמצא בו באותה שעה אם חזר ונגף יכול למות יען שבעת ההיא אין לו שום זכות .'

רפואתו של הקב"ה היא רפואה שלמה

היבט חשוב בזה שההתחסנות מועילה לכל החיים, היא במה שמצינו בזוהר (זוהר חדש בלק דף צ).

שהתכונה של רפואה שבאה מידו של הקדוש ברוך הוא היא רפואה שאין החולי שב אחריה, וזו לשונו:

[בשילוב ביאור מזוהר מתוק בדבש]' :

פתח ואמר רפאני ה' וארפא כו' ויש לשאול כיון דאמר רפאני כיון שאמר רפאני

מהו וארפא למה הוסיף לומר וארפא הלא בודאי אם הקב"ה ירפא אותו יהיה נרפא,

וכן יש לשאול כיון דאמר הושיעני כיון שאמר הושיעני מהו ואושעה למה הוסיף לומר ואושעה,

כי בודאי אם הקב"ה מושיע אותו יהיה נושע,

כי כיון דאסיא מסי מאן הוא דמחי כיון שהרופא מרפא מי הוא שמכה.

ומשיב אלא כל אסוותא דעלמא בידא דקב"ה אלא כל הרפואות שבעולם הם בידו של הקב"ה ,

אבל אית מנהון על ידא דשליחא אבל יש מהם שנמסרו להתרפאות על ידי שליח

ואית מנהון דלא אתמסרו בידא דשליחא ויש מהם שלא נמסרו ביד שליח.

ואינון דאתמסרו בידא דשליחא אסוותאאינון ואלו שנמסרו ביד שליח רפואה הם ,

אבל לזמנא מתהדרין אבל לפעמים חוזרים אותן המחלות

,אבל אינון דקב"ה מסי אבל אותן המחלות שהקב"ה מרפא בעצמו ,

ההוא מרעא לא אתהדר לעלמין אותה המחלה אינה חוזרת לעולם ,ו

על דא אסיותא דיליה איהי אסוותא ועל כן הרפואה של הקב"ה היא רפואה שלימה ,

דלית בה מרעא כלל שאין בה עוד מחלה כלל ,ובגין כך ולכך אמר ירמיהו

רפאני ה' וארפא ודאי דהיינו בלא קטרוגא כלל הרפואה תהיה בלי קטרוג כלל ר"ל שלא תחזור עוד המחלה לעולם'.

והנה, מכך שכשם שבהתחסנות טבעית אין המחלה חוזרת שוב [בחלק מהן] וכן הוא גם בחיסון,

יש לראות גם בחיסון מעין רפואה מידו של הקדוש ברוך הוא,

שהרי החיסון לא היה אלא גירוי לגוף וההתחסנות היא התהליך הטבעי שטבע הבורא בעת בריאת העולם.

תוכן עניינים
דילוג לתוכן